כותרות חמות :

צומת מסובים
צומת מסובים

צומת מסובים

זו אימא שבגללה יצאנו מאוחר מדי לליל הסדר. תמיד היא הקפידה לא לצאת לליל הסדר מוקדם מדי, תמיד הגענו בדקה התשעים. פעם אחת הגענו כבר בזמן פציעות. למה? כדי לא להפסיד את הפקקים של ערב החג. "הפקקים הקדושים", כינתה אותם. אימא, שמאז ומעולם שנאה להתעכב בפקקים; אימא, שכשהרכב שלפניה לא היה יוצא לדרך בצהוב־ירקרק שברמזור, כבר הייתה מאיצה בו בצפירה ביקורתית, הפכה בכל ערב פסח לחובבת פקקים. פתאום בחג החיפזון יש לה זמן.
"תראו, תראו את אלה", הייתה מצביעה בהתרגשות אל עבר הרכבים שמקיפים אותנו, "תראו את עם ישראל האמיתי". לעם ישראל האמיתי היו ראשים גלויי כיפה, עגילים באוזניים וחבילת מצות בבגאז'. לעם ישראל האמיתי היו מגבעות וכיפות סרוגות וכיפות שקופות, סטיקרים על הפגוש שמתנגשים זה בזה, כמעט שונאים, והמון סירים דחוסים ברכב שמראים שבסוף כולם נוסעים לאותו מקום: לחגוג את היותנו עם, לאכול מרור יחד ("מרור תמיד עשה לנו את זה, חיבר אותנו ככה", אימא פירשה לנו את אחוות השכנים לפקק) ולצאת לחירות יחד ("וזאת כבר הפתעה, להיות יחד גם כשטוב. כשזה יקרה הכול יסתדר", לפעמים היו לאימא ניצוצות נבואה). וככה, כל הדרך היא הסתכלה ביושבי המכוניות האחרות והתרגשה כמו ילדה: "תראו את העם הזה. תראו לי עוד עם כזה", וכשאבא היה מסיט את המבט הצידה, גם לו מגיע לחזות קצת בעם האהוב של אימא, הייתה אומרת לו: "תעשה לי טובה, רוּבֵן, עיניים על הכביש, אחרת לא נגיע. אני אגיד לך בדיוק מה קורה מסביב". והוא עשה לה טובה, והיא בתמורה דיווחה לו בדיוק נמרץ על הקיבוצניקים מרוחמה שנוסעים מימין, היא יודעת על פי המדבקה, "ותשמע איך הם מתאמנים על השירים. לא, אל תסתכל, רוּבן, תעשה לי טובה, רק תשמע". תמיד קראה לאבא רובן, השמיטה את האל"ף לאות חיבה. אבא היה ממשיך בנסיעה, ואימא הייתה ממשיכה לטפוח על שכמו של העם שלה, ואנחנו היינו מגיעים בשנייה האחרונה כששולחן הסדר כבר היה ערוך ומוכן.
ככה כל שנה. כמעט.
שנה אחת יצאנו מאוחר מדי. סימן מובהק לאיחור המופרז היו השכנים לפקק, כמעט כולם חילוניים, אנשי הכיפות כבר יצאו קודם לכן, ואימא, שבתחילת הדרך הייתה נלהבת כדרכה, נעשתה מבוהלת ככל שתקתק עלינו השעון.
"אולי בשוליים, רובן?" הציעה. מצאה למי להציע, לאבא, הנהג היחיד ביישוב שלנו שיעמוד בעצור בשתיים בלילה. איפה הוא ואיפה נסיעה לא חוקית בשוליים, וכשכבר היה נראה שאימא והזמן מסיטים אותו מדרך הישר, נראתה בבירור ניידת משטרה שעצרה נער שוליים, שנראה מתחנן על נפשו.
ככל שאימא דחקה, נעשו הפקקים סמיכים יותר. הווייז הראה שלושים וחמש דקות ליעד, וזה היה אמור להביא אותנו לגבול השקיעה, אלא שכעבור חמש דקות התעקש הווייז שלא לשנות את דעתו – עדיין שלושים וחמש, גם כעבור עשר דקות ורבע שעה. אימא כבר לא הבחינה ביופיו של העם הזה, וכשאחותי הבחינה לרגע ביופיה של הבריאה: "תראו איזו יפה השקיעה", כמעט צעקה עליה: "אל תגידי שקיעה, את שומעת? אל תגידי שקיעה".

אחותי הפסיקה לומר שקיעה, אבל השמש לא הפסיקה לשקוע, כבר הגיע זמנה. שתי דקות לשקיעה ושבע־עשרה דקות לבית של סבא וסבתא וכביש החוף עמוס לעייפה בעם האהוב של אימא

אחותי הפסיקה לומר שקיעה, אבל השמש לא הפסיקה לשקוע, כבר הגיע זמנה. שתי דקות לשקיעה ושבע־עשרה דקות לבית של סבא וסבתא וכביש החוף עמוס לעייפה בעם האהוב של אימא. ראינו איך אבא נאבק שלא להרגיז אותה, אבל בסוף אמר: "אין לנו ברירה, רותי, נעשה את החג בשוליים או על איזה אי־תנועה".
אילו היה זה סיפור דמיוני בטח היינו נתקעים בצומת מסובים, אבל המציאות מתכתבת פחות עם ההגדה, וממילא לא הגענו לשום צומת. באמצע שום מקום בכביש החוף מצאנו את עצמנו – אבא, אימא ושלושה ילדים – מתיישבים על הרצפה, מניחים סיר מרק וקדרת בשר וירקות, מתפללים ערבית מהזיכרון ושואלים את עצמנו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
נשתנה שנעצרה לידינו מכונית והציעה לעזור לנו לתקן את הרכב. "הרכב בסדר. זה אנחנו שתקועים בלי סדר", אמר להם אבא, שלא הצליח להתאפק עם משחקי המילים שלו, גם כשזה לא התאים למצב הרוח של אימא. "יש לנו מצות", אמרו, "קחו בכיף". אל הכיף הצטרפה מכונית נוספת, "מה קורה, חברים? תאונה?" וכשהבינו את פשר התאונה נידבו מיץ ענבים. אומנם היה זה בקבוק קטנטן שהילדה שלהם קיבלה לפני החופשה מהגן. אבל הנה, התחלה, כוס ראשונה כבר יש לנו. חסרות שלוש. "בואו, ניקח אתכם", הציע רכב שלישי, "אנחנו ממילא נוהגים. עבירה עלינו". אבל כשהבינו שאנחנו לא נוסעים מכאן הפתיעו – גם הם לא נוסעים מכאן! ועוד רכב, ועוד אחד, ועוד, ומישהו שולף הגדה מהעיתון של ערב חג, ועוד יין, הפעם בקבוק של ממש, ועוד רכב שמצטרף לליל הסדר המשוגע הזה.
כעבור חצי שעה התחלנו את הסדר. חמישים איש בכביש החוף שרים "מה נשתנה" אף שאין כל צורך בתשובה. מה לא נשתנה?! ולא היה איך להסב, ואבא, דקדקן שכמותו, הסב עליי, ואני על אחי, וככה פתאום נוצר מעגל הסבה שכזה, איש נשען על אחיו, ושירים ותורה ומאכלים שלך תדע מה יש בהם, אבל בטוח נעשו באהבה, והיו שם כמה שהחמירו לשתות יותר מארבע כוסות ופרצו בריקוד של מי שיצא הרגע ממצרים, ואפילו ניידות משטרה שבאו לפזר, לא עמדו בקסם והצטרפו לסדר. ואני בטוח שראיתי, וגם האחים שלי ראו, אבל שתקנו, זו בטח הזיה. אבל כשתם הסדר שמעתי את אימא לוחשת לאבא: "ראית? ראית אותו? זה היה אליהו. אני נשבעת לך".

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן