כותרות חמות :

חברים מברזיל
חברים מברזיל

חברים מברזיל

דניאל שחק

"ברזיל אוכלת, ישנה ושותה כדורגל. היא חיה כדורגל", אמר פעם פלה, בעיני רבים עדיין השחקן הגדול בהיסטוריה. גדול כל כך עד שנשיא ברזיל באותם ימים דאג להעביר חוק שלפיו פלה הוא משאב טבע אסור בייצוא כדי לחסום את העברתו לקבוצה באירופה.

שישים שנה עברו מאז, אך במדינה הגדולה בדרום אמריקה עדיין נושמים את המשחק במלוא הריאות. כמעט כולם שם ככה, וגם מאורו (מאיר) רוזנשיין (39) גדל לתוך המציאות הזאת. הוא כבר ילד גדול, אבל פועל מדי יום כדי שכולנו נצטרף למשחק המסירות העולמי.

"הציונות נכנסה חזק ללב שלנו. זה בא מבני עקיבא הרבה יותר משבא מבית הספר. יש לי משהו עם ארץ ישראל. גם היום אני כמעט בוכה כשאני שומע 'אם אשכחך ירושלים'. כשהייתי בן 14 היה בבית הספר טיול של ארבעים ימים בישראל שבו מכירים את כל הארץ. מארבעים הימים האלה אני זוכר כמו היום כל דקה וכל נקודה שאליה הגענו. את ההסברים, את המלחמות, את האנשים"

רוזנשיין עומד בראש MTR7, החברה שהביאה לישראל כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בעולם הכדורגל. הוא חובש כיפה, נשוי ואב לשלושה, מתגורר במודיעין. עם שותפיו לחברה כבר הנחית בארץ את רונלדיניו, רוברטו קרלוס, קאקה, פאולו דיבאלה, הארי קיין, ז'וזה מוריניו, אנטוניו קונטה ויונג-מין סון, הקצפת שעל עוגת הענף, שמות מוכרים לכל חובב ספורט בעולם. והם מגיעים לתל אביב, לירושלים או לחיפה אף שיש ביקוש לראותם במקומות גדולים בהרבה. חוויית הצפייה בכדורגלני העל סוחפת כאן בכל פעם עשרות אלפי אוהדים, אבל סוד הקסם הוא בצוהר שנפתח אלינו. ציונות מסביב לכדור.

האתגר עצום. הרי קבוצה גדולה או כוכב כדורגל לא יגיעו כי מאיר מישראל שלח להם הודעה. צריך להקפיד על עשרות חוקים ותקנות, לערוך סיורים מקדימים, לשלם לקבוצות, להזמין טיסות ואירוח, לשכור רכבים, לרכוש ציוד, להקפיד על לוח הזמנים הצפוף, לגייס חסויות, לתאם שידורים ישירים, למכור כרטיסים, לפרסם את קיום המשחקים, להיערך מבחינה ביטחונית ובטיחותית ועוד. וכשמדובר ביוזמה פרטית, בלי סיוע של ההתאחדות לכדורגל או משרדי הממשלה, ברור שיש פה מוטיבציה שהיא הרבה מעבר לרווח כספי. קראו לזה אמונה או חלום, עובדה שהמיזם רץ ובועט.

רוזנשיין ומשפחתו הם חלק מקהילה של שמונים משפחות של עולים המתגוררות במודיעין בקהילה של ארגון 'הביתה'. הארגון כבר הקים שלושים וחמש קהילות לעולים דוברי שש שפות, והוא עורך פעילויות לחיזוק הזהות היהודית, מוביל גיור חווייתי ואולפני לימוד עברית, מציע מסלולי שנת שירות לתרומה בקרב עולים ומעודד עלייה במיוחד בצל משבר המלחמה באוקראינה. "המטרה שלנו היא לחבר ולהגביר את תחושת השייכות", מסביר מנכ"ל הביתה נתנאל רוזנברג. "הסלוגן שלנו הוא 'חיבור זה כל הסיפור'". זאת בדיוק הגישה שמלווה את רוזנשיין גם מחוץ לבית.

פגשתי את רוזנשיין לאחרונה בסיום המשחק שערך בין רומא האיטלקית לטוטנהאם האנגלית באצטדיון סמי עופר. הוא אומנם גר במודיעין, אבל בילה את סוף השבוע בחיפה כדי שלא לחלל שבת, ובמוצ"ש הגיע ברגל למגרש, ואיתו ילדיו. שם, במסדרון, בין שיחותיו עם מנהלי הקבוצות ובזמן שהכוכבים מסביב מחלקים חתימות על כדורים וחולצות, קבענו לדבר. לחפור קצת, לא יותר מדי, ברעב שמניע אותו. למחרת, כשחיוכו העייף לאחר עוד הצלחה נשמע מעברו השני של הקו, הבטחתי שנישאר בכדורגל. כמו ההרכב על המגרש, במקרה או שלא, יצאו לנו בדיוק אחת עשרה שאלות.

⚽️ איך הגיעה המשפחה שלך לברזיל?

"סבא שלי מצד אבא הוא שורד שואה שהיה בטרבלינקה ובעוד מקומות. הוא הגיע לפטרופוליס, עיר בסביבות ריו דה ז'ניירו. מצד אימא הגיעו מרוסיה ומבלארוס. אבא שלי היה בצבא ברזיל, ואני לא יודע אם זה מזל, אבל הוא התחתן עם יהודייה. ככה התחיל הסיפור".

⚽️ ספר קצת על הסביבה שבה גדלת.

"גרנו בפריפריה של ריו בהתחלה, וכשהייתי בן חמש עברנו לבוטאפוגו, קרוב לבית הספר הדתי בר-אילן. אבל זה לא בית ספר כמו בישראל, אלא למי שרק אוכל כשר ודברים כאלה. כל המשפחה והאחים שלי גדלנו באווירת יידישקייט והלכנו לבני עקיבא. הבית של אימא שלי היה מסורתי. לא בדיוק דתי מאה אחוז, אבל מסורתי. הבית של אבא שלי הפוך – לא שומרים מצוות, אבל יהודים.

"כשהגענו לבני עקיבא האחים שלי ואני מאוד אהבנו את התנועה. הציונות נכנסה חזק ללב שלנו. זה בא מבני עקיבא הרבה יותר משבא מבית הספר. יש לי משהו עם ארץ ישראל. גם היום אני כמעט בוכה כשאני שומע 'אם אשכחך ירושלים'. הייתי בן 12 כשחשבתי בפעם הראשונה שזה משפיע עליי. כשהייתי בן 14 היה בבית הספר טיול של ארבעים ימים בישראל שבו מכירים את כל הארץ. מארבעים הימים האלה אני זוכר כמו היום כל דקה וכל נקודה שאליה הגענו. את ההסברים, את המלחמות, את האנשים".

⚽️ שאלה שמוזר לשאול מישהו שגדל בברזיל, אבל מתי הכדורגל הפך להיות חלק מהחיים שלך?

"בברזיל לכולם יש חלום להיות כדורגלן. גם אצלי זה היה ככה. התחלתי לשחק בבית ספר של פלאמנגו (המועדון האהוד בעולם, ד"ש) כשהייתי בן 7. הייתה אליפות, הקבוצה שלי ניצחה, והיה שם מאמן שאמר: 'מאורו, בשבוע הבא יש אימון, אנחנו רוצים שתגיע'. פשוט הגעתי, עשיתי את האימון הראשון, והיה טוב. כבר היו שני שוערים, אבל אחרי חודש הייתי שוער פלאמנגו בחמישייה הפותחת, כי בגיל הזה משחקים קטרגל. בברזיל בגיל 8, 9 או 10 כבר מתחילים ללמוד את המקצוע. לא הפסקתי עד שהייתי בן 20.

"בכל שנה קיבלתי טלפון לבוא לקבוצה אחרת, אבל מה בבית היה כיף, ולמדתי המון. שיחקתי עם שחקנים מוכרים כמו אדריאנו, חלוץ נבחרת ברזיל לשעבר. זה המקום שאני מכיר, ושיחקתי שם חמש עשרה שנים ברמה הכי גבוהה.

"כשהייתי בן 14–15 רציתי להתקדם. ידעתי שכדי שאני אעשה את זה אני אצטרך לצאת מוקדם בבוקר ולחזור כל יום בשלוש-ארבע אחרי הצהריים, ואז ללכת ללמוד. לא היה בית ספר יהודי בערב, היו שם אנשים שההורים שלי לא הכירו, ולא הייתה שאלה במשפחה שלי, לכן לא המשכתי בכדורגל. בברזיל יש אמרה: 'או שאתה לומד או שאתה משחק כדורגל'. אני הייתי בכיוון הלימוד".

רוזנשיין למד משפטים והיה לעורך דין, ושמונה שנים אף שימש באוניברסיטה מרצה למשפטים. בהמשך פתח משרד עורכי דין עם אביו ואחיו. את אשתו לאה הכיר בבני עקיבא. הוא שיחק פעמיים במכבייה. "אני זוכר שכשהגענו בערב לטקס ביבי היה שם ואמר: 'ברוכים הבאים הביתה'. זה משפט שנתן לי תחושה של 'ואו, למה אני לא פה?'"

⚽️ מתי החלטתם לחזור לישראל?

"אחרי החתונה החלטנו שלא לעלות בינתיים, כי בצד שלי ושל אשתי ההורים לא בריאים. רצינו שיוכלו לראות את הנכדים גדלים. כמה שנים אחר כך הבנו שאנחנו צריכים לעבוד כדי שההורים שלנו יהיו איתנו בישראל. ב-2017 עלינו, ואחרי השנה הראשונה הגיעו גם ההורים שלה. עדיין יש לי אחות בסאו פאולו, ואימא שלי החליטה להישאר בינתיים בברזיל. עכשיו אנחנו עובדים כדי שגם הן יוכלו לעלות".

⚽️ איך נולד בך החיבור בין אירועי ספורט לעסקים?

"לפני שעליתי חשבתי שאני צריך משהו שאני יכול באמצעותו להביא הביתה לחם ובשר, משהו שאני יכול לעשות, וגם להסתדר עם השפה. להיות עורך דין לא היה אפשרי בגלל השפה, אני עדיין לא מדבר עברית כמו שצריך, וזה קשה. אז למדתי בברזיל תואר בניהול ספורט וכדורגל, ועשיתי כמה פרויקטים. אחרי פרויקט אחד שהיה טוב, ובו עבדתי משתי המדינות, הבנו שאנחנו יכולים לנסות לעלות ולעבוד מישראל".

 

שלום של כולם

עד היום הוביל רוזנשיין ארבעה פרויקטים. אחד מהם היה משחק השלום בחיפה ב-2019 בין כוכבי העבר של ישראל לכוכבי ברזיל. במשחק הזה הגיעו לכאן רונלדיניו, בבטו, קאקה, קאפו ורבים אחרים. בשנה האחרונה הפיקו בבלומפילד משחק קלסיקו אגדות בין ברצלונה לריאל מדריד, שאליו הגיעו עשרים וארבעה אלף צופים. אחר כך היה אירוע בידור של מלכי הדריבל בהיכל מנורה, יום אחרי יום, עם רונלדיניו. "היה מעולה. זה משהו שפתח את השוק וצריך לקרות כל שנה", אומר רוזנשיין. "עכשיו עשינו משחק ראשון של בוגרים עם שתי קבוצות גדולות מאוד בכדורגל העולמי, רומא מול טוטנהאם בחיפה".

⚽️ מבחינתך המפעל הזה הוא ציונות לכל דבר. נשמח אם תסביר.

"יש משהו שכולם מבינים בצוות שלנו, להציג את דגל ישראל בכל מה שאנחנו עושים. בכל דבר אנחנו רוצים שישראל תהיה בתמונה עם אור חיובי. לדוגמה, המשחק הראשון היה אחרי ביטול של ארגנטינה. שאלתי כמה שחקנים מברזיל מה הם חושבים על לשחק בישראל. אחרי שדיברתי עם כולם שאלתי מה דעתם שהמשחק ייערך בירושלים. התשובה של כולם הייתה חיובית. כולם היו בארץ עם המשפחות, עשינו טיול בירושלים, היה ערב במערת צדקיהו. קאקה התראיין על הגג של אש התורה לכתב הכדורגל הכי גדול בברזיל, שהוא גם יהודי.

"כשרומא הגיעה לכותל אולי אנשים חשבו שזה סתם במקרה. אנחנו דיברנו איתם. זאת נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון, השמש קופחת על הראש חזק מאוד, והכול יום לפני משחק. באירוע של מלכי הדריבל רונלדיניו התעטף בדגל ישראל, וזה הופיע בתמונות של כולם ברשתות החברתיות. זה משהו משוגע.

"היה לנו משהו מאוד מוזר עם קבוצה גדולה מאוד בעולם שאמרה לנו 'לא', ואנחנו יודעים למה. אנחנו יודעים שלא קל לגור בישראל ולהביא את הקבוצות. בעייתי למדינה שלנו לעשות את הדברים האלה, ואנחנו רוצים שישראל תהיה הבשורה הבאה, וברמה הכי גבוהה.

"כולם מדברים עכשיו על שישראל יכולה לעשות אירועים כאלה. קודם היו שחקנים ששאלו אם הם יכולים ללכת בישראל במכנסיים קצרים. מבחוץ לא מכירים את ישראל, ואנחנו פותחים להם את המבט. במשחק בחיפה הילדים שעלו עם השחקנים לבשו חולצות שעליהן האשטאג visitisrael".

"כשרומא הגיעה לכותל אולי אנשים חשבו שזה סתם במקרה. אנחנו דיברנו איתם. זאת נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון, השמש קופחת על הראש חזק מאוד, והכול יום לפני משחק. באירוע של מלכי הדריבל רונלדיניו התעטף בדגל ישראל, וזה הופיע בתמונות של כולם ברשתות החברתיות"

עד כמה נכנס כאן גם המקום שלך כאיש מאמין?

"בוודאי שיש גם מרכיב אמוני. דרך ארץ היא הדבר הראשון שממנו צריך להתחיל הסיפור כשאנחנו מקבלים את הקבוצות והשחקנים האלה. זאת דוגמה לעולם שאנחנו, דתיים או לא, יכולים לעשות הכול בארץ ישראל. אני חושב שאנחנו צריכים להיות אור לגויים, לשמש דוגמה. אנחנו צריכים לעשות דברים נכון. זה חשוב שאנחנו יכולים לגור יחד בארץ הקודש ולעשות שלום בתוך המדינה שלנו.

"לא אני ביקשתי מרונלדיניו לקחת עליו את דגל ישראל, הוא ביקש. למה? כי הוא מרגיש בבית. שלושים שניות אחרי שהתחיל האירוע הוא פנה אליי ושאל: 'מאורו, יש לך דגל ישראל?' אמרתי 'ודאי שיש'. המשחק הראשון שארגנו נקרא משחק השלום. זה לא שלום רק בין ערבים ליהודים או בין דתיים לחילונים. זה שלום של כולם. בכדורגל אין שפה, אין דתות. כדורגל מחבר גם בין מי שלא יכול לדבר, כולם ביחד באותו מגרש".

⚽️ במה המדינה עזרה עד עכשיו, ובמה אתה חושב שיכולים לעזור יותר?

"לא רק שיכולים לעזור, אלא גם צריכים. הגופים הציבוריים לא הבינו במה תורם אירוע כמו הקלסיקו, משחק בישראל באמצע מגפה עם כוכבי עבר. רק ברשתות של ברצלונה נחשפו לזה מיליוני אנשים. מכרנו את המשחק לשידור ביותר מחמש עשרה מדינות בתוך שבוע. המשחק של רומא נגד טוטנהאם שודר בחמישים מדינות. משחק השלום היה במקום הראשון ברייטינג באותו שבוע בכל ברזיל. זה משהו ענק. אני לא יודע מה יהיה במשחק, והכרטיסים יקרים כי הכול פה יקר ואין לי תורם. אם המדינה לא תעזור, אני צריך להתחזק כדי לעשות עוד דברים. זה קשה מאוד".

⚽️ עד כמה הקהילה שלך במודיעין משמעותית מבחינך?

"הילדים שלי קיבלו את כל העזרה כדי להיות יותר רגועים. לי זה הכי חשוב, שהילדים שלנו לא יהיו בבעיות. היה קשה מאוד. בלי ארגון הביתה והקהילה אני לא יודע מה היינו עושים. זאת עזרה ענקית. עכשיו אנחנו עובדים כדי לעזור לעוד אנשים שמגיעים. אנחנו נותנים בקהילה ורוצים לתת עוד מחוץ לקהילה".

"לא אני ביקשתי מרונלדיניו לקחת עליו את דגל ישראל, הוא ביקש. למה? כי הוא מרגיש בבית. שלושים שניות אחרי שהתחיל האירוע הוא פנה אליי ושאל: 'מאורו, יש לך דגל ישראל?' אמרתי 'ודאי שיש'. המשחק הראשון שארגנו נקרא משחק השלום. זה לא שלום רק בין ערבים ליהודים או בין דתיים לחילונים. זה שלום של כולם"

⚽️ היית אומר שגם הספורט עזר לך ולמשפחה כעולים חדשים?

"זה לא בגלל שאני עובד עם הכדורגל, אבל הכדורגל עצמו נתן לילדים שלי להכיר את החברים ללימודים בבית הספר. גם כשהילד לא מבין מה קורה, הוא יוצא מהכיתה, לוקח כדור, ונוצר החיבור. החיבור מתחיל מהספורט, וזאת רק התחלת החברות".

⚽️ אם נסתכל חמש או עשר שנים קדימה, מה החלום הספורטיבי הציוני של מאורו רוזנשיין?

"יש לי שלושה חלומות. אנחנו מתחילים עכשיו ב-MTR7 חיבור בין כדורגל להיי-טק, והוא יכול להביא את ישראל גבוה. זה נפתח בכנס חדשנות שפתחנו במשחק בחיפה. אנחנו סטארט-אפ ניישן, ואת זה כולם מכירים, את הטכנולוגיה הישראלית בספורט בכלל ובכדורגל בפרט.

"החלום השני הוא להביא את נבחרת ברזיל לשחק נגד נבחרת ישראל. החלום השלישי, שאני עוד לא יודע אם יהיה טוב או רע, הוא לנהל קבוצת כדורגל בישראל כבעלים או כמנכ"ל. אני חושב שאני יכול לעזור להגיע לרמה גבוהה, להביא שחקנים טובים ואולי לעשות סדר בענף".

 

 

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן