כותרות חמות :

אליטה בהליך בירור
אליטה בהליך בירור

אליטה בהליך בירור

סיומה של ממשלת ימינה הוא הזדמנות חשובה להביט על דפוסי הפיצול הפנים־דתי־לאומי שמתמשכים למעשה שנים ארוכות – מימי מפא"י והמזרחי, דרך המרידה של גוש אמונים ועד לוויכוח הנוקב שבא לידי ביטוי בין הדרך שהנהיג בצלאל סמוטריץ' לבין זו שהלכו בה נפתלי בנט ותומכיו * מי במבט לאחור פורץ דרך וחותר להנהגה חדשה ומי משמר דפוסים חברתיים ותיקים; ובעיקר – אילו סלי ערכים עתידה כל אחת מהקבוצות לאמץ במהלך השנים הבאות  

פרולוג

אחד המאפיינים הבעייתיים ביותר בימין הוא התייחסות בביטול לדיסציפלינות שונות או כלים תאורטיים שונים רק מעצם שייכותם הקטגורית. למשל, הזלזול בסוציולוגיה ככלי להסבר חברתי או הזלזול בתאוריות שפיתחו הוגים מרקסיסטים ופוסט־מודרניים. אם משה שמע לעצת יתרו כהן מדיין, ואם רבי מאיר – "רימון מצא תוכו אכל, קליפתו זרק", גם אנו הקטנים יכולים לנסות ללמוד מעט מ'אחר' שכזה.

תמצית

בסיסו של הדיון מצוי בשלוש טענות:

  1. האליטה הפוליטית של הציבור הדתי־לאומי התפצלה, ולפיצול מאפיינים סוציולוגיים מובהקים עם ההתפצלות של בנט וסמוטריץ' בבחירות האחרונות.
  2. ההתפצלות מייצגת מאפיינים רוחניים ותרבותיים כאשר קבוצה אחת חוזרת לדפוס הכפיפות של המפד"ל למרכז הפוליטי הוותיק (יורשי מפא"י), והקבוצה השנייה משמרת את תפיסת ההובלה החברתית־מדינית (אוונגרד בלע"ז) של 'גוש אמונים'.
  3. הקבוצה אשר חזרה לדפוסי הכפיפות, להלן 'ימינה' ודמויות כגון מתן כהנא ונפתלי בנט (כל שכן אלעזר שטרן והרב שי פירון), פרשה למעשה מתפיסתו ההיסטוריוסופית של הרב קוק ותפקידה של מדינת ישראל לפי תורתו.

למרות פיצולים נוספים שחלו במפלגה, תנועת גוש אמונים, גם לאחר סופה הרשמי בשנות השמונים, הייתה הכיוון הרוחני שכבש בסערה ממש את הציונות הדתית והייתה למצפן התרבותי־רוחני של כל המגזר ברמה משתנה. מכאן שלושת המניעים כפי שתיארו שגיא ושוורץ והחתירה למרכז הפוליטי כמפתח למדידת הפיצול וההבנה של הקריאה של הציונות הדתית: 'עכשיו תורנו'

הפיצול

"שנים רבות של פעולה שבשגרה ללא בחינת דרך ועירוי דם, שכנעו את מנהיגי התנועה בהכרח שבקיום ועידה, שתמיר את תחושת הרפיון והעייפות בחלל ריק ובעריכה מחודשת של הכוחות…" כך פותח זבולון המר במאמרו 'ידריכנו המחשבה והמצפון' (20.1.1964) ומתאר את מצבה של המפד"ל ההיסטורית, לוויין פוליטי־דתי של מפא"י ערב מלחמת ששת הימים. השינוי החל קודם מלחמת ששת הימים, אולם המלחמה האיצה תהליך זה היישר אל המרד. את הקריאה ל'שידוד חדש ומרענן של המערכות' ראינו מתגשמת עם הכניסה של המפד"ל, בהובלת הצעירים של גוש אמונים אל ממשלת בגין ב־1977. את האימפקט הפוליטי של מלחמת ששת הימים ראינו מתגשם עשור לאחר מכן, ב־1977. המפד"ל עוצבה מחדש בדמות 'הצעירים' ודמויות מרכזיות מתנועת גוש אמונים.

אבי שגיא ודב שוורץ מציגים את שלוש 'ההנעות' כלשונן להקמת התנועה: 1. שיקום פוליטי של המחנה הדתי ממעמדו השולי והתמקדותו בנושאי דת. 2. שיקום ציוני־חלוצי, נשיאת משא הזהות החלוצית. 3. זיקה רגשית אידאולוגית לאדמה וגאולתה.

שגיא ושוורץ מחדדים את הידוע: מדובר בצעירים בני מעמד בורגני (עירוניים) אשר רצו "לחוות את ההתנחלות ואת העלייה על הקרקע ברשות ושלא ברשות… ליטול חלק במיתוס החלוצי־ציוני". למעשה, בבסיס הדיון אומרים שוורץ ושגיא כי מדובר בתמהיל בין "חתירה לשוב למרכז ההכרעות הפוליטיות המשנות את פני ההיסטוריה" ורק לאחר מכן כניסת תודעה דתית־משיחית של קבוצת גחל"ת ותפיסת הרב צבי יהודה קוק.

בהיבט החברתי, למרות פיצולים נוספים שחלו במפלגה, תנועת גוש אמונים, גם לאחר סופה הרשמי בשנות השמונים, הייתה הכיוון הרוחני שכבש בסערה ממש את הציונות הדתית והייתה למצפן התרבותי־רוחני של כל המגזר ברמה משתנה. מכאן שלושת המניעים כפי שתיארו שגיא ושוורץ והחתירה למרכז הפוליטי כמפתח למדידת הפיצול וההבנה של הקריאה של הציונות הדתית: 'עכשיו תורנו'.

לסיכום: המרד במפד"ל היה קריאת תיגר מוצלחת על המרכז הפוליטי הוותיק במגזר ובחברה כולה.

האליטה הדתית־לאומית הישנה קיבלה הכרה כסמכות במגזר והעניקה ל'מרכז' של מפא"י 'הילה דתית' או גושפנקא דתית לציונות.

"לחברה יש מרכז" – מהו מרכז?

הסוציולוג האמריקני אדוארד שילס תיאר 'מרכז' אשר קיים בכל חברה. מרכז זה הוא סוג של ליבה רעיונית, מתחם של ערכים ואמונות העומדים ביסוד הסדר. המרכז הנ"ל מעוצב ומיוצג על ידי 'קבוצה מנהיגה', כפי שתיאר הוגה מרקסיסטי בשם אנטוניו גרמשי. הנהגה היא, לפי גרמשי, בדיוק כך – אחיזה בנורמות הערכיות, בסמלים הגדולים, וכל זאת תחת הייררכייה תרבותית ברורה – הקבוצה המנהיגה מחזיקה ב'הון סמלי', שייכות אליה היא 'ערך' המקדם את הפרטים בחברה, החברות בה היא סממן של שלטון האליטות השונות,  וכפי שתיאר ד"ר אודי לבל בספרו 'הדרך לפנתאון' – הנהגה מעניקה לגיטימציה פוליטית לקבוצה חברתית ומפלגתה לשלוט. עד לשנות ה־70 המאוחרות המרכז הישראלי שיוצג על ידי מפא"י (כיום מיוצג על ידי הקונגלומרט 'יש עתיד־עבודה־מר"צ') היה למעשה המנהיג של הציונות הדתית, ואכן מפא"י זכתה ללגיטימציה כמפלגת שלטון גם מידי המפד"ל; האליטה הדתית־לאומית הישנה קיבלה הכרה כסמכות במגזר והעניקה ל'מרכז' של מפא"י 'הילה דתית' או גושפנקא דתית לציונות.

גוש אמונים הייתה סוג של מרד נעורים או 'רצח אב', אם נשתמש בלשון פרוידיאנית – התקוממות של הצעירים הדתיים־לאומיים נגד האליטה הדתית־לאומית הישנה ויחסי הכוחות התרבותיים שלה עם 'המרכז' או הקבוצה המנהיגה. לשון סוציולוגית: הצעירים החליטו 'לכבוש את המרכז' ולהנהיג! הדבר הגיע למצב שבו אף קראו תיגר על 'המרכז הגאוגרפי הישן' (גוש דן) לטובת 'מרכז גאוגרפי חדש' (יש"ע וירושלים). מדובר בניסיון להפוך את תפיסת הזמן של הציונות כולה ותפיסת המרחב של הציונות כולה כפי שתיאר פרופסור מיכה פייגה הי"ד בספרו 'שתי מפות לגדה'. פרופסור יוסף גורני תיאר זאת מדויק: "אין ספק שבגוש אמונים, ביחס לחברה אשר מתוכה הוא צמח, התגלו מעשים מהפכניים, כגון גילוי ה'מנהיגות' בתחום ההתיישבות ביהודה ושומרון והלחץ האקטיביסטי המדיני אשר חוגים אלה יזמו אותו. אלה היו מעשים מהפכניים לגבי עברה ההיסטורי של הציונות הדתית ".

גוש אמונים הייתה סוג של מרד נעורים או 'רצח אב', אם נשתמש בלשון פרוידיאנית – התקוממות של הצעירים הדתיים־לאומיים נגד האליטה הדתית־לאומית הישנה ויחסי הכוחות התרבותיים שלה עם 'המרכז' או הקבוצה המנהיגה

מכאן יש להבין את גוש אמונים כ'אוונגרד' או 'חיל חלוץ' רוחני־תרבותי המשנה את פני החברה בקריאת תיגר על המבנה הישן שלה: הן בהיבט הפנימי של הציונות הדתית והן בהיבט 'החיצוני' כלפי החברה הישראלית כולה והמרכז הוותיק שלה.

במעבר חד קדימה

עת נפרדו בנט וסמוטריץ', עד לפני שנה שני הניצים של הפוליטיקה הישראלית, נתגלה פיצול עמוק יותר שסימניו ומקורותיו כבר שכנו שם קודם, אולם עתה הם הבשילו פוליטית. לטענתי, הפיצול מייצג 'מרד פונדמנטליסטי' בתוך הציונות הדתית, אלא שאין זאת חזרה לדת קדומה אלא לדת־מדינה כפי שבנה בנ"ג. קבוצה מובילה, האליטה הכלכלית של הציונות הדתית, רוצה לחזור ולקבל הכרה מהמרכז הישן. כמו כן היא מעניקה לו 'הילה דתית־לאומית' כפי שהוכיח שיבוצם של שי פירון ואלעזר שטרן במפלגת המרכז הקיצוני, 'יש עתיד'.

בין שתי הקבוצות, האליטה הכלכלית והרוב הדתי־לאומי, ניכר הבדל במעגל הכלכלי, הדמוגרפי, האמוני־אינטלקטואלי ואף הפסיכולוגי. אם נבנה שני טיפוסים של מצביע ימינה דתי־לאומי ממוצע ומצביע 'הציונות הדתית' ממוצע, נראה את הפער. אתנצל מראש על ההכללה.

מצביע ימינה ממוצע הוא, לרוב, תושב אחת מערי גוש דן, אחד מתושבי גוש עציון או תושב הקיבוץ הדתי – בממוצע הוא בעל צורת חיים עירונית (שנקראת בורגנית). הוא עוסק לרוב במקצועות חופשיים והוא בעל מעמד סוציואקונומי גבוה יותר. הממשק האנושי שלו עם 'האליטה החילונית' (המרכז הישן) אינטנסיבי, ולבטח גדול מזה של אחיו, מצביע הציונות הדתית. האליטה האינטלקטואלית הרוחנית שלו למדה או מלמדת בישיבות גוש עציון או אחת מהישיבות הגדולות של רמת גן או פ"ת.

מצביע הציונות הדתית הממוצע הוא תושב פריפריה גאוגרפית (גליל או נגב), יישובי יו"ש עם יחס ישיר ליישובים 'העמוקים' הנמצאים בלב השטח. יש אחוז לא מבוטל המצביע למפלגה גם בערים הגדולות, אולם באופן יחסי 'ימינה' דומיננטית שם – מכאן שאופיו עירוני פחות. הוא עוסק במקצועות החינוך, הביורוקרטיה המקומית ולא אחת גם בעבודת כפיים, בעל מעמד סוציואקונומי נמוך יותר מרעו מצביע 'ימינה'. הממשק האנושי שלו עם האליטה החילונית נמוך יותר ולעיתים אף נדיר (בעיקר ליישובים מבודדים ביו"ש), האליטה האינטלקטואלית שלו בגרה בהר המור, מרכז הרב, ישיבות הקו.

פיצול זה מכיל מאפיינים פוליטיים ברורים: נטייה של מפלגה אחת לדבוק בפוליטיקה המשיחית פרי בית מדרשו של הרב צבי יהודה, ונטייה של האחר לקלוט דפוסי אופנות אינטלקטואליות מן 'המערב', כפי שהציבור החילוני קולט ומאמץ את ערכיו מ'רוח התקופה'

כל מאפיין הפיצול הנ"ל חושף לטענתי זיקה אורגנית של האליטה הכלכלית הדתית־לאומית למפלגת ימינה, ובהתאם – ל'מרכז הישן'. לשון אחרת: יש דפוס כפיפות של קבוצה זו למרכז החילוני, מה שנקרא הגמוניה (הנהגה תרבותית ופוליטית) שהחזיקה המפד"ל הישנה (עד 1977), ועתה פלח מהציבור הדת"ל חוזר לדפוס זה.

חברתי־מדיני – הרב קוק

פיצול זה מכיל מאפיינים פוליטיים ברורים: נטייה של מפלגה אחת לדבוק בפוליטיקה המשיחית פרי בית מדרשו של הרב צבי יהודה, ונטייה של האחר לקלוט דפוסי אופנות אינטלקטואליות מן 'המערב', כפי שהציבור החילוני קולט ומאמץ את ערכיו מ'רוח התקופה' המצטיירת בארה"ב בעיקר (מה שנקרא 'אמריקניזציה'). על כן אין להתפלא למשל בהבנת רפורמת הכשרות, כל שכן הגיור, שניסה לקדם מתן כהנא.

קבוצה אחת מיישמת חזון שנכתב קודם האופנות הללו, בסוף שנות השישים, ודבקה בו באופן שיש שיתארו כ'ארכאי'. למרות זאת זוהי קבוצה מורדת אשר מנהיגה הנהגה חדשה, חיל חלוץ מדיני, רוחני ותרבותי ומרכז חדש. הקבוצה השנייה יונקת את ערכיה מן 'המרכז' הישראלי (מה שמסמלים באמצעות המילה חסרת התוכן הממשי 'ממלכתיות'), היא מונהגת על ידי קבוצה אחרת ומאמצת ממנה ערכים שהפכו ל'מובנים מאליהם'.

לסיכום, הקבוצה המנהיגה תלך ותסגור את עצמה מפני ה'על מרחב' העולמי (מה שנקרא 'גלובליזם') כמידת יכולתה ותתמקד בתהליך הגאולה כפי שתיאר הרב קוק. חברי הקבוצה השנייה יאמצו בקצב הולך וגובר סל עמדות מתאים לרוח המרכז המנהיג בסוגיות שונות, כגון מבנה המשפחה, יחסי פרט וחברה, יחסי פרט ומדינה, נטייה מינית, עמדות כלפי הסכסוך הערבי־ישראלי המהוות שיקוף של יחס הפוסט־מודרניזם לפרויקט מדינת הלאום בכלל ועוד.

הקבוצה המנהיגה תלך ותסגור את עצמה מפני ה'על מרחב' העולמי (מה שנקרא 'גלובליזם') כמידת יכולתה ותתמקד בתהליך הגאולה כפי שתיאר הרב קוק. חברי הקבוצה השנייה יאמצו בקצב הולך וגובר סל עמדות מתאים לרוח המרכז המנהיג בסוגיות שונות, כגון מבנה המשפחה, יחסי פרט וחברה, יחסי פרט ומדינה, נטייה מינית, עמדות כלפי הסכסוך הערבי־ישראלי המהוות שיקוף של יחס הפוסט־מודרניזם לפרויקט מדינת הלאום בכלל ועוד

רפורמת הכשרות של כהנא היא הצהרת נסיגה מחזון הרב קוק ושבירת מודל הגאולה בציבור הנ"ל. הרפורמה מבטאת את האיחוד בין המדינה והתורה, בין הפוליטיקה ו'הסנהדרין' (הרבנות) והליך 'השחרור' שמתבטא בחפיפה בין הדת והמדינה. לקבוצה אחת 'קִדמה' משמעה מימוש עם ישראל במדינה יהודית על פני הארץ כולה – הוא 'הפרוגרס' (הקִדמה). לקבוצה השנייה הפרטת תפקיד המדינה בתחום הדתי, הפרדת התפקיד הדתי מן המדינה והליך הסרת האחריות של המדינה מן 'הגאולה' הוא 'הפרוגרס' אליבא דמתן כהנא, כפי שמתבטא במדיניות שניסה לקדם. אירונית, העובדה שדווקא כאשר מפלגה דתית־לאומית החזיקה במושכות השלטון הפוליטי הפכה המדינה ל'שומר לילה', דחליל מדיני־מוסדי חיוור, חסר אופי וצורה, שמטרתו – רווחתם החומרית של היחידים.

איש איש יבחר את מחנהו, אולם יש לעמוד על יחסי הכוחות ואופיים הסוציולוגי של המחנות השונים. אל לו למונהג להתיימר להיות מנהיג, ואל לו למנהיג לא לראות את מהותו ואופיו. הדילמה שעולה מן הפיצול הנ"ל היא הדילמה העמוקה ביותר ביחס לעתידו של המפעל הציוני, ועל פתרונה יעמוד אופיה של מדינת ישראל לדורות הבאים.

 

טל קופל הוא מהצעירים המבריקים שפורום קפה שפירא הפגיש סביב אסכולת ירושלים ואשר יכונסו בקרוב לסמינרים בהנחיית פרופסורים והוגים להכשרתם להובלת השיח בדורות הבאים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן