כותרות חמות :

בשלח- סיוון רהב מאיר
בשלח- סיוון רהב מאיר

בשלח- סיוון רהב מאיר

סיון רהב מאיר

 

1.

כבר דיברתי עם מרים פרץ פעמים רבות, אבל אף פעם לא שרתי איתה ערב שלם. הופענו השבוע יחד בדימונה, מול מאות נשים, בערב שהובילה המחלקה לתרבות יהודית לקראת ט"ו בשבט. ליווה אותנו ההרכב המוזיקלי הנפלא של הדס זכאי ונהורה טהר. על כל שיר היה למרים פירוש:

 

'יא מאמא' של שמעון בוסקילה – "זה שיר אהבה לאימא, במרוקאית, שאי אפשר לתרגם. בעברית אפשר לקרוא לזה: 'שתלתם ניגונים בי, אימי ואבי'. בשום בית ספר אי אפשר ללמד את האמונה שקיבלתי מהוריי בבית הקטן שלנו במלאח שבמרוקו. בית קטן, אמונה גדולה. הידיעה שאלוקים איתך בכל מקום תלווה אותי כל החיים".

 

ואז השיר 'ברוש', שכתב אהוד מנור: "יש לי עץ בגינה שהוא המורה שלי, בפרט אחרי ששני בניי נפלו. בכל פעם העלים נושרים, זה נראה אבוד, אבל הוא פורח מחדש. ככה גם אנחנו. 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה'. יש עונות בחיים. צריך להסתכל על העצים וללמוד לצמוח".

 

ולסיום, אחרי ערב שלם של שירת מרים, היא סיפרה על השיר האהוב עליה: "הייתי ילדה ממרוקו, שהגיעה לארץ חדשה. נתנו לנו רדיו במעברה. הכנסתי אותו לשקע – וחטפתי מכת חשמל קטנה. הוא בקושי עבד. אבל נלחמתי עד שהצלחתי להפעיל אותו, ולעולם לא אשכח את השיר הראשון ששמעתי: 'אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה, בשיר ובעמל'. למדתי שיעור ראשון: באהבת מולדת, וגם באהבת אנשים, צריך שמחה ושיר, אבל גם עמל, מאמץ. כמה נכון".

 

2.

הרבה זמן אחרי שהסתיים הזום של סדנת "מתחדשות", הרעיון של האורח שלנו, הרב אהרון דרמון, המשיך ללוות אותי. וכך הוא אמר:

"סיפור יציאת מצרים מציע לנו כלי עוצמתי מאוד: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה'. רבים מאיתנו מרגישים שיש משהו שתוקע וחוסם אותנו בחיים, איזה 'פרעה' שמשעבד ומעכב אותנו. אבל במקום להתמודד עם הפרעה הזה אנחנו בורחים ומעסיקים את עצמנו בדברים אחרים וכך דוחים את יציאת מצרים הפרטית שלנו.

הפרשה אומרת לנו דבר ברור מאוד: בוא אל פרעה. לך ישירות אל האויב שלך, אל הבעיה שלך. אל תברח, אל תחפש הסחות דעת, לך ותתמודד ישירות עם מה שמציק לך. זה יכול להיות הרווקות שלך או הנישואים שלך, לא משנה, אבל לכולנו קל לברוח מהבעיות בחיים ולהתעסק במשהו אחר – תמיד יש משהו בווטסאפ, תמיד יש כלים בכיור, תמיד אפשר להישאר עוד כמה שעות בעבודה. ולכן הפתרון הוא: בוא אל פרעה, הישר מבט, קח אחריות. רק ככה תתחיל יציאת מצרים שלך".

 

3.

שלושים שנה התפללו על יהונתן בן מלכה, האסיר היהודי-אמריקני יונתן פולארד, שריגל למען ישראל. לא חשבתי שיום אחד אני אשב מולו, לראיון טלוויזיה בישראל, עם צלם ומקליט, כשהוא אדם חופשי. אתמול זכיתי לכך. יונתן פתח קמפיין ('הילדים של פולארד'), להקמת מוסד חינוכי לזכר אשתו אסתר, שניהלה את המאבק למענו. הנה כמה דברים שאמר לי, בהם דברים שלא נכנסו בסוף לכתבה, אבל אני לא רוצה שיישארו רק על רצפת חדר העריכה:

  • "לא הייתה פעם אחת שהלכנו ברחוב וראינו ילדים, ואסתר לא עצרה כדי להסתכל. זה היה פלא מבחינתה. היא לא זכתה לילדים משלה, אבל מאוד דאגה לילדים של הדור הבא ולחינוך היהודי שלהם".
  • "חייתי שלושים שנה בתא סגור שבו היה מותר לי רק לקרוא, לא לכתוב. לא הסכימו לתת לי דף ועט, שלושים שנה. כך שהמוח שלי עובד אחרת. כשיצאתי ראיתי את כולם מדברים לעצמם. שאלתי את אסתר מה זה, והיא אמרה: 'יקירי, קוראים לזה בלוטות"'… כשאני נכנס למסעדה ורואה את כל ההורים ואת כל הילדים בתוך המסך הסלולרי, אני חושב שגם הם בסוג של כלא…"
  • "כשהגענו לישראל, אסתר לקחה אותי למאה שערים ואמרה: 'הם שונים ממך, הם לבושים ומדברים אחרת, אבל הם האחים והאחיות שלך'. ואז היא לקחה אותי לתל אביב ואמרה: 'גם הם שונים ממך, הם לבושים ומדברים אחרת, אבל הם האחים והאחיות שלך'. אני נזכר בזה הרבה. זו הגישה שהייתי רוצה שתוביל אותנו".

 

4.

סבתי האהובה, רחל קשת, הובאה למנוחות בגיל 88.

היא נולדה בגבעת עדה, בת למשפחת גורדון, ממייסדי המושבה. בילדותה זכתה לראות בעיניים איך מייבשים ביצות ונוטעים כרמים בארץ ישראל אחרי אלפיים שנה. הסיפורים שלה על הליכה ברגל לבאר כדי למלא דלי של מים, ועל הלול הביתי שבו התרנגולות גדלו, נתנו לי ולכל הנכדים והנינים שלה המון פרופורציות, בעידן השפע.

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא", כך נאמר בפרשת השבוע, וסבתא הגידה ואמרה והעבירה את הסיפור. היא תיארה ילדות מאתגרת אבל שמחה מאוד, גם בלי חשמל ובלי מכוניות. היא סיפרה איך כל ילד ידע לעלות לגג לשדר אותות בשפת המורס במקרה שפורעים ערבים הגיעו למושבה, וגם איך נסעו לבית הספר בעגלה וסוס. ובבית הספר עצמו? ארבע כיתות, מכיתה א' עד ד', שלמדו בחדר אחד עם מורה אחת.

והייתה בה עוד תכונה מופלאה. הרב שמעון שקופ כותב בפסקה מפורסמת שלו, שכולנו חיים את ה'אני' שלנו, המשימה שלנו היא פשוט להרחיב את ה'אני', להגדיל את מרחב האכפתיות:

אדם אגואיסט, או ילד קטן, מרגיש רק את הצרכים הגופניים שלו. אדם קצת יותר נעלה מרגיש גם את הנפש שלו, למעלה מזה נמצא אדם שמצליח להכניס לאני שלו גם את משפחתו ואת קהילתו, ויש אפילו מי שהאני שלו כולל את כל עם ישראל.

סבתא בהחלט הרחיבה את האני שלה, בדאגה בלתי פוסקת לנו, למשפחה הרחבה, לשכנים שלה ולתלמידים שחינכה במשך שנים בבית הספר 'הגליל' בנצרת עילית. לכל מי שפגשה, בעצם.

כשיצאנו לשליחות בארצות הברית היא הדהימה אותנו בפרגון שלה: "אני לא חושבת על עצמי, כי בטח שאני אתגעגע", אמרה, ובכל זאת התלהבה. והיא כמובן דאגה שנקנה גם מעילים טובים וכפפות מחממות…

יהיו הדברים לעילוי נשמתה של רחל בת מרדכי.

 

5.

המחבל בנווה יעקב רצח שבעה אנשים, אבל אולי צריך לחדד: המחבל בנווה יעקב רצח שבעה אנשים בליל שבת. בין קבלת שבת לסעודה, למפגש המשפחתי. יש משהו מיוחד כל כך בשעות היפות והקדושות האלה. שילוב של טעם וריח ונחת ושקט.

גם בתקשורת העולמית הסבירו לצופים מה המשמעות בישראל של בית כנסת, של ליל שבת. כי ההבדל בין תאוות הרצח השטנית לבין שמחת החיים הפשוטה – מתחדד הפעם עוד יותר.

והשבת עצמה היא גם מקור לנחמה. בבוקר שאחרי הפיגוע פסוקי ההפטרה של השבוע, המילים העתיקות של הנביא ירמיהו, נקראו בבתי הכנסת בכל רחבי העולם היהודי:

"וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל. כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם. וְשָׁב יַעֲקב וְשָׁקַט, וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם ה', כִּי אִתְּךָ אָנִי".

תנחומים למשפחות. שיתקיימו בנו בקרוב כל נבואות הנחמה.

 

6.

בתקופה שבה אנחנו מוצפים בכל כך הרבה תחזיות קודרות ותסריטים פסימיים, אולי הרעיון הזה יכול לטעת תקווה ולתת כוחות:

אחרי קריעת ים סוף התחיל העם כולו לשיר ולהודות על הנס שקרה. הפרשה מספרת שבאותו הרגע שלפה מייד מרים הנביאה את התוף: ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרוֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאנה כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹולֹות״.

רגע, מאין היה לה שם פתאום תוף באמצע המדבר? פרשנינו מסבירים שמרים לקחה את התוף איתה עוד ממצרים, צמוד, כי היא התכוננה וציפתה לרגע הזה במשך שנות השעבוד הארוכות. ולא רק היא. מרים גם חינכה את כל הנשים שהגאולה עוד מעט מגיעה, ולכן צריך להיות מוכנות אליה, עם תופים.

אפשר ללמוד המון מאותו דור של נשים עוצמתיות, מאמינות ואופטימיות. הן ציפו לטוב, והתודעה הזו גרמה לו להגיע.

הרעיון הזה הזכיר לי שיר מקסים של הזמר אהרון רזאל: "האם פינית בליבך מקום לטוב שעוד תגלה? האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?"

מרים מלמדת אותנו לחיות בתודעה כזו של ציפייה. למרות הקושי, לא להתמכר לנבואות שחורות, אלא לחכות לבשורות טובות. האם אנחנו מכינים מקום לחסד ולטוב שיגיעו?

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן