ראשית

בעקבות הכתבה "תודה, חבר" על הנשיא טראמפ

בעקבות לכתו של הנשיא טראמפ פורסמו תגובות רבות של צער על לכתו ותודות רבות על תרומתו, הכרתו בירושלים, בגולן ועוד.

במבט שטחי בהחלט יש מקום להצטער, אך בהסתכלות מעמיקה עולה שאלה גדולה: האם שכחנו את עצמנו, את ייחודיות עמנו?

אם אנו בטוחים בעוצמתנו ובכוחנו, בזכותנו על הארץ ובהשגחת השם עלינו, מדוע העם היהודי כותב כתבה שלנו לעמי העולם שהכירו בירושלים בירת ישראל, ברמת הגולן במקום יהודי? האם אנו זקוקים לאישורים חיצוניים שיגידו כי אכן בסדר שישראל הגיעו לארץ ואכן יש להם זכות לחיות פה?

אין מילה מיותרת או חסרה בתנ''ך, ובכל ספר הספרים לא מופיע אף עידוד אחד לישראל לכרות ברית עם אומות העולם. על אברהם אבינו, שכרת ברית עם אבימלך, נאמר כי שבע כבשות הברית עומדות כנגד שבע מלכויות ששעבדו את ישראל. על המלך חזקיה, שאירח בארמונו את שרי בבל, נאמר כי קיבל שבניו יהיו משרתים ועבדים בבבל.

ומדוע אנחנו, השואפים להקים את ממלכת ישראל בארצו, לא פועלים על פי כוחנו האמיתי, על פי ציווי השם לעמו? על פי ההיסטוריה שלימדה כי איננו זקוקים לעמי העולם?

חזרנו מגלות ארוכה של אלפיים שנה, גלות שבה למדנו לכופף את הראש כלפי העמים. אך עתה, כששבנו לארץ, האם נמשיך להיות זקוקים לאישורים מבחוץ? האם לא נשכיל להבין כי חיינו תלויים בריבון העולמים ולא בהסכמי שלום עם זרים?

כמובן, אל לנו לעצום עיניים כלפי חוץ, אך יש להביט החוצה במבט אמוני המכיר בסגולת ישראל ובגאולה. ואין, אין אנו זקוקים לאישורים או להסכמי שלום, אנו מוכרחים להבין כי העם היהודי אינו זקוק לעזרת זר ולהסכמי שלום כי אם לעצמו בלבד.