תועה בשדה

משתדלים אנו להכניס כל אורח,

אך לא עושים זאת מהכרח.

בעיקר כאשר אחד סורח

אז את חובתי אני שוכח.

אף על פי שאנו נותנים לו מאוד

משגיחים אנו עליו עד דק

שלא יעשה איזה ברדק

שלא יתרחש איזה שוד.

איננו מוותרים על ביתנו,

רכושנו, חפצינו, משפחותינו.

לא מבקשים אישור למיהי אמא.

זאת אנו יודעים בנפש פנימה.

אז למה כשעם זר קרב,

אחד שאותנו לא אוהב,

שעל שמחתנו הוא דואב,

שלנו הוא רק אורב,

למה לו אדמתנו אנו מוסרים?

את אימנו לרוצחים אכזרים?

מהשכנים מבקשים אישורים

במקום להוכיח בעלות על הדברים?

נראה אחיזתנו בכל הארץ.

נפעל תמיד בעוז ומרץ!

לא ניתן לאותו השרץ

שום אפשרות לפרוץ פרץ.

ניישב כל צלע הר

נפריח את שממת המדבר

נפרוץ כל סוגר ושער

בשמחה ובלי שום צער.