שלומית כץ

יש לי חברה שדיברה איתי אתמול,

אמרה שאבא שלה עדיין בחל"ת,

ועד החגים אלוקים גדול,

בינתיים הם נמצאים בייאוש מוחלט.

כל שבוע הוא אומר

"אוטוטו זה נגמר

אני די בטוח, השר הבטיח".

ואחרי החדשות,

יש לו מבט ממורמר

והוא לא יכול את הראש להניח.

כי מאיפה ישיג עכשיו כסף לשלם,

לקנות חלב לחם וביצים.

יום אחד העסק שלו ייעלם,

והממשלה מתעסקת רק בתירוצים.

מאיפה יביא עכשיו כסף לחשמל,

חשבון מים וגם ארנונה?

העירייה מבינה אבל אין מה לעשות,

לא נותנים הנחות בזמן הקורונה.

יש לי חברה שדיברה איתי אתמול,

אמרה שאבא שלה עדיין בחל"ת.

ורק אני יושבת וחושבת, בגדול

העולם עכשיו נמצא בבלגן מוחלט.

וכל יום אני אומרת

"אוטוטו זה יסתיים, ניסע לקניון, נטוס לחו"ל",

אבל מה קורה עם אלו שלא מצליחים להתקיים

שישנים עם חרדות

וקמים עם הבלבול?

ואותה החברה, יושבת במרפסת

מספרת שנמאס לה מכל המסכות.

וההגבלות החדשות שהחליטו שוב בכנסת

העלו לה את הפיוז ונגמרו לה הכוחות.

אותה החברה יושבת במרפסת,

יחד עם אלוקים, הכי הכי צמוד.

אבל הערב, כשהודיעו על החלטות הכנסת,

היא כתבה לי "נשברתי. המצב פשוט אבוד."

וכמוה יש מיליונים, עדיין בחל"ת

מחזיקים את הראש חזק מעל המים.

ועד החגים אלוקים גדול,

אבל מה עושים עם הייאוש המוחלט הזה בינתיים?