נועם

שמך בן אוני

ואביך החליט – בנימין

נדמה לי שאין כמוני

מי שיבין.

לא יבינו שבע שנות רעב –

יום יום, דקה דקה,

החוצצות כחומה אטומה

בינו, לביני המחכָּה

לא יבינו את השלווה

שכיסתה את קרעי נפשי

כשמסרתי את הסימנים

ואת אחותי לאישי

לא ידעו הם שנות ציפייה

לילד, לאחר הציפייה לאב.

לא ישמעו זעקותיי לבעלי

ושתיקותיו

לא יבינו איך החלפתי פרח

במשכב צדיק –

כאילו לי לא די,

שלאותה האח(ו)ת מסרתי

גם ליל כלולותיי

לא יתמהו על נחישותי

לעוד אחד אחר

כי לא חוו חודש-חודש

את צרימת המשבר

כאבי כשאתה יוצא כעת

ככאב כשלא היית כלל במעיי

כאילו אני צריכה אותך בתוכי

כדי לאמת את חיי

ושמך לעד ייצרב בן אוני

ואולי תדע טוב, ממני (...)

איך זה כשחסר בפנים.

ואם אינך בתוכי – למה לי חיים.