טל

פרופסור גרשוני הביט ביונים העטות על פירורי הלחם ברעבתנות. מוכר הלחמניות יצא שוב מפתח חנותו, לקח חופן משקיקו ובתנועה רחבה פיזר לכל עבר. היונים המו וגרגרו סביבו, מרחפות זו מעל גבי זו, נדחקות ומעיפות אבק. שבע רצון חזר המוכר ונבלע בחנותו.

פרופסור גרשוני נזכר בתמונה התלויה לו בסלון. חלוץ בכובע פועלים הולך בין התלמים, מפזר זרעים מאמתחתו. פרופסור גרשוני משך בשרוולו של ידידו שישב בסמוך אליו. נו, נו, אך ידידו המנומנם הדפו והמשיך בנמנומו.

פרופסור גרשוני לא חדל. הפסוק הזה ריחף שנים מעל התמונה, ועכשיו יותר מכול הזכיר לו את המצב. זה ממש על קצה לשונו. נו, נו. פרופסור גרשוני משך שוב בשרוולו של השכן, אך ההוא נהם וחרחר והמשיך לנמנם.

פרופסור גרשוני היה חסר שקט. הוא הביט לכל עבר ומעיניו ניבטה מצוקה נואשת. ג'ינו רכן אליו, היטיב את השמיכה שעטפה את כתפיו ואמר: אתה כבר עייף, פרופסור גרשוני? נלך הביתה!

גי'נו שחרר את המעצור של כיסא הגלגלים והסיע אותו מסביב לכיכר. היונים לא זיכו אותם במבט. רחש כנפיהן עוד ליווה אותם עד שהתרחקו. פרופסור גרשוני שקע במושבו, נכנע לעלטה הרובצת על מחשבותיו.

לא אתה להרביץ לחבר, אמר לו גי'נו בדרך. פרופסור גרשוני שתק.

כשנכנסו הביתה תר במבטו מסביב לסלון. הוא הרים את ידו בעליצות פתאומית והצביע על התמונה. מעליה זהבו האותיות: "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע". בסדר, אמר גי'נו, קשר סינר לצווארו של פרופסור גרשוני והאכילו רסק תפוחי עץ.