ש"ש

בני ישב לצידי, מביט בעיניו העגולות דרך חלון המטוס, כולו פליאה. ״אבא, תסתכל כמה כוכבים יש״, קרא בהתפעלות.

״אלה בתים, חמודי״, עניתי לו ברכות אבהית, ״תחשוב שבכל חלון יש בן אדם שמדליק מנורה בגלל שחושך בחוץ״.

בני הביט בי קצת מבולבל ועצוב. ״המורה סיפרה לנו שכוכבים נראים קטנים מאוד, אבל כשמתקרבים זה ממש ממש גדול, כמו העולם שלנו״, ובהסטת פנים מהחלון הוסיף באכזבה: ״אז הכוכבים האלה באמת קטנים כמו שזה נראה?״ 

ופתאום כמו מלאך אחז בלשוני ועניתי לו באיטיות: ״לא, לא, המורה שלך צדקה, באמת כל כוכב הוא עולם ומלואו״.