אפשר גם אחרת – תשובה למוריה מאיה מיצהר

משה הכרמי, מחולה

אצרף הסכמתי על פתיח דבריה של מוריה. "הכול התחיל במשפחות בודדות, חלוציות ואמיצות, אשר עלו לגבעת טרשים שוממה במסירות נפש ראויה להערצה".

מכאן ואילך נפרדות דרכינו. בסביבה האחרת שבה אני חי איש לא קיבל מעולם לידיו צו הרחקה דרקוני, איש לא נאלץ לרתך עצמו לקרקע כדי למנוע פינוי, לא זכורה לי שרשרת אירועים שפגעה במרקם היחסים בין הצבא לתושבים וכמובן לא זכורה פעילות אלימה מצד הצבא כלפי התושבים.

האירועים הקשים שמוריה מציינת הם כנראה ייחודיים והם נחלת יצהר ובנותיה. הם זרים לנו וליישובים רבים בשומרון ובבקעה. אני מכיר מציאות הפוכה. מציאות של הערכה הדדית, חיבוק וכבוד לכוחות הביטחון על מאמציהם לאפשר לנו שגרת חיים שקטה ובטוחה.

ראוי היה למוריה ולתושבי יצהר לשקול לאמץ גישה אחרת. גישה של הכרת הטוב. ואז אולי יחסכו מעצמם צווי הרחקה ועימותים מיותרים מול אלה שהוסמכו להבטיח את שלומם.