יהונתן לוי, ירושלים

לפני כמה ימים הודיעו ברדיו הודעה לקונית - בעקבות אי-הארכת ההסכם עם ירדן, צה"ל סגר את המעברים בנהריים ובצופר. לא סיפור גדול.ביום שני השבוע הלכנו עם קבוצה מאורגנת של יהודים למחות במקום.

למחרת שאלוני חברים, שראו אותי בפרסומים על ההפגנה: "מה חיפשת שם?" "מול מי הפגנת? מה ניסית להשיג בזה?"

אז ככה (ומכל תושבי ישראל, המסר לדעתי נכון במיוחד לציבור קוראי עולם קטן): לא באנו להפגין נגד שום אדם ספציפי. באנו להפגין על עצם העניין.

אסור שבמקרה שבו מוותרים על חלק מארץ ישראל ומפסיקים נוכחות וזכויות יהודיות בו, מסביב לא יהיה כלום. לא תהיה הרמת יד לפה או תנועת זעזוע. החיים יימשכו כרגיל. דבר כזה הוא ביזיון לארץ ישראל, אבל הוא ביזיון גדול עוד יותר לאנשים האמונים על קדושתה, על חשיבותה, ועל היותה החלק המרכזי בדורנו.

כי איך פגיעה שהייתה בה לא מזיזה יהודים? הייתכן שאובדן חלק ממנה מעניין אותנו פחות, גורר פחות תגובות, מאשר עוד כותרת שפוליטיקאי דחף לתקשורת על המשא ומתן הקואליציוני?

אה, כן, הדבר נכון גם אם נופלים טילים על יהודים "שם" בדרום (אם כי מבחינה מעשית בהקשר הזה צעדי מחאה הם דבר מורכב יותר ודורש בירור).