חגית

אני מעיפה מבט עייף אל השעון.

22:34 הספרות מביטות בי חזרה.

חולשה תוקפת אותי. מאוחר כל כך ולא הספקתי כמעט כלום.

אני עומדת כאן, במרכז הסלון, בלגן סביבי (הרי לא הספקתי לסדר אותו) ותחושת תסכול אופפת אותי.

"למה אני כזאת?

למה רמת ההספק שלי נמוכה כל כך?

למה כדי לא להגיע לשבת עם הלשון בחוץ אני צריכה להתחיל להכין שבת ביום רביעי, וגם ככה אני מכינה תפריט פשוט ביותר והבית מבולגן?

ולמה הנשים סביבי מתוקתקות ומספיקות הרבה יותר?"

ואז אני בוחרת.

בוחרת לא לתת לתחושה הרעה להשתלט עליי.

בוחרת להיות במקום שבו אני רואה את הדברים הנהדרים שכן עשיתי היום, לראות את הטוב והיפה ולא את החסר.

אני פונה להתארגן לשינה, ותוך כדי צחצוח שיניים אני מהרהרת:

"בעצם הספקתי הרבה מאוד.

הספקתי לעבוד על המידות, להתגבר על הגאווה והרצון להיות מושלמת ולהספיק הכול – וזה הישג הרבה יותר גדול מסלון מסודר".

ואולי זה גם הלימוד שלי מנבואה שהוצרכה לדורות:

"הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה', הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א' ט"ו, כב).

הרי לריבונו של עולם לא חסרים עולות וזבחים, כי כל הצאן והבקר – שלו הם.

גם לא חסרות לו נשים מצליחניות וסעודות שבת מפוארות.

"רחמנא ליבא בעי" – ה' חפץ שאלך בדרכיו ואשמח בחלקי – בחלקיות שלי.