שולה אליהו

לרגל קטיף הנשירים

יתרון אדם,
בעמלו תחת השמש
הרותחת, הקופחת.
מתכופף ומסקל ומנכש
ומעשב ומתחח,
משווה גומות
חן
המקום על יושביו.
שואף את ניחוח הדשן הטרי
כמו את ריח
החיתול של התינוק שלך.
מלטף ומטפל ומטפח,
הוא לא בוחל בעבודות
כפיים.
מזדקף, מזדקן,
ומביט במטע חרוש
קמטים
נוהרים בזיעה.
ומבין הטיפות שנקוות לתקוות
רוחש שיר האהבה;
אהובה האדמה בעבורך.