אליקו פ'

ילדים הם כמו כוכבים.

כל ילד הוא כוכב.

אבל בני האדם מעדיפים להדליק אורות, פנסים ומנורות משלהם. והם משווים אליהם את הכוכבים.

הכוכב ההוא סביר, רק חבל שהוא מהבהב.

הכוכב ההוא דווקא טוב, אבל קטן, ורחוק כל כך.

הכוכב ההוא נוראי. בקושי רואים אותו.

אבל הכוכבים הם לא מנורות.

והילדים אף פעם לא יהיו כמו שדמיינת אותם. כי הילד המושלם קיים רק בדמיונם של בני האדם.

ואם תסתכל טוב תראה -

שהכוכב שמהבהב, פשוט מכיל המון אנרגיה.

שהכוכב הרחוק, אולי רחוק ממך - אבל קרוב מאוד לכוכבים אחרים.

והכוכב שאתה בקושי רואה כבר כבה מזמן, ואתה רואה שאריות, ניצוצות של נשמה, חלקים של מה שהיה. ונהרס.

אבל אם היינו חושבים קצת שונה, אם לא היינו מתקבעים על להפוך כל כוכב לפנס, וכל ילד ל'ילד המושלם', היינו יכולים להציל גם את הכוכב שכבר התרסק. כוכבים לא נופלים סתם.

אם רק נזכור, שכל ילד הוא כוכב על אמת ועל מלא, שבאמת כל ילד צריך להיות הוא עצמו, נבין שאולי הוא רחוק ממה שרצינו, אבל הוא קרוב מאוד למה שצריך.

לומר שלום לילדים, זה לא סבב האכלת בוקר. כל ילד מדהים בפני עצמו. הוא לא עוד ילד, הוא ה-ילד. כל אחד ואחד מהם.

אנחנו חייבים לזכור שהם אלופים, כל אחד בתחומו. והם אלופי העולם בלהרגיש ולדעת עד כמה אתה אוהב אותם. הם מרגישים שאימא מאוכזבת, שאבא ציפה למשהו אחר.

אם ניתן להם את המקום שבו הם יכולים להיות עצמם, בדיוק כמו שהם, ונאהב אותם רק כי הם הם – הרבה פחות כוכבים ייפלו.