תגובה למכתב "העיקר חסר"

יוסף בוקריס, קדומים

יהודה היקר, ביכית על כך שבני הציונות הדתית חרטו על דגלם את השילוב בין התורה לחיים עצמם אך שכחו לצרף את הראשון – שהוא העיקר – למשוואה.

לדעתי נקודת המוצא שלך מוטעית ועל כן גם המסקנה שהגעת אליה שגויה.

הציבור הדתי-לאומי לא "משלב" – או לפחות לא אמור לשלב – בין התורה לחיים, אלא יוצא לחיים מתוך התורה.

במסכת אבות נאמר "רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ומדוע התחייב בנפשו על כך? משום שכדי לראות את יופי העץ היה צריך להפסיק מתלמודו. התורה אינה מעוניינת בנתק מהעולם אלא רוצה שהקשר אליו יהיה מתוך הלימוד, וזו דרכה של הציונות הדתית.

כתבת ששכחנו את העיקר, אך מהו העיקר?

במסכת קידושין נכתב שנשאלו חכמים מה גדול יותר, תלמוד או מעשה. המסקנה הייתה: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

הציבור הציוני-דתי לא שכח את העיקר, אלא הוא הציבור שמיישם אותו.

למד דיני מלחמה – והתגייס לצבא.

למד דיני מקח וממכר – והלך לעסקים.

למד מצוות התלויות בארץ – והלך לחקלאות.

למד על הצלת נפשות – והלך לרפואה.

וכן הלאה, דוגמאות מכלל תחומי החיים.

אז אנחנו שכחנו את העיקר או שמא אחרים שכחוהו?

הזכרת בדבריך את עניין הקללות, הטלפונים ושאר בעיות הציבור בנוגע לדרכה של תורה. ובכן, בזה אתה צודק ונדרשת עבודת תיקון רבה, אך אין זאת משום ששכחנו את העיקר אלא שיישומו הרבה פעמים קשה ולפעמים נכנסות גם השפעות מבחוץ – חלקן טובות ומבורכות ומחלקן צריך לברור את הטוב.

כשמסתכלים על הציבור הזה רואים שהעיקר קיים – ואת הקליפות צריך לתקן.