אימת הדממה Featured

1858526 790

אחינועם

גרגירי החול מפתיעים אותך במשב רוח מהיר שמצליף בך, טיפות דוקרות קטנות שנוגעות בעור החשוף ושורפות בעיניים. את עומדת לרגע עם חיוך, בלי לזוז, וצוחקת. כשמשב הרוח נרגע, את פוקחת את העיניים ובולעת את ההרים שסביבך. ברוכה הבאה למדבר.

שבתות תמיד היו נראות בעינייך פלא, מין ניתוק קסם בבועה לכמה שעות. וכשנכנסת שבת, ואת עומדת מול שקיעה שיורדת בין ההרים, את נזכרת באיחור ששכחת להתקשר להורים לאחל שבת שלום, ותחושת הניתוק מכה בך לרגע.

את רואה את שני ומיכל מסדרות נרות שבת בתפזורת, וכשבנות ניגשות לקבל על עצמן את השבת שתיכנס בשקט ובנחת, הלב שלך מסרב לקבל כניסה אחרת, כניסה לא שקטה שכלולה בכמה טנקים ומדי חאקי ובאח אחד שאת אוהבת.

וכשכל נרות השבת דולקים ואת מתרחקת קצת, הכול נדמה לך כמו שלהבת אחת גדולה, מתנועעת. וזה מרשים, וזה מפעים, ובלתי אפשרי שלא להיזכר ביום שישי לפני שבוע, שבו אותו מראה נשקף מהחלון של המטבח, כשהשדה ליד הבית בער בדיוק ככה.

ובלילה, כשאת הולכת לישון, יעל מסתכלת עלייך מוזר. וכשהיא שואלת אותך, אחינועם, למה את לא חולצת נעליים, את רוצה להסביר לה שצבע אדום לא מתחשב בשעות השינה, ושכואב ודי מסוכן לרוץ בלי נעליים בחושך. אבל מבט אחד אל ההרים שבחלון מזכיר לך את המדבר השקט שסביבך, ואת מגחכת ליעל בשקט ואומרת לה, מה פתאום, אני לא ישנה עם נעליים. פשוט עדיין לא הספקתי לחלוץ.

אחינועם אחינועם אחינועם, את חושבת לעצמך בראש, והפחד מתחיל לכרסם בך.

יאיר, איפה אתה עכשיו? את קוברת את הראש בשמיכה. האם אתה בבית או שהקפיצו אותך לגזרה? ובכלל, יכול להיות שאתה עכשיו בתוך אזור עוין כשאני פה עטופה ומוגנת באמצע מדבר ויכול להיות שממש עכשיו אתה מנהל מרדף או קרב יריות?

ואת מנסה להכריח את עצמך להפסיק, כי את ההלוויה של יאיר דמיינת מספיק פעמים. אבל כשאח שלך עומד בראש הכוח המרכזי שנכנס, וכשאח שלך חוזר הביתה בכל פעם עטוף בשתיקות סודיות וצלקות חדשות, כתיבת הספד הופכת לסיוט לשעות הפנאי. ועכשיו כבר שתיים וחצי בלילה, ואת עסוקה בלדמיין אותך עומדת ליד שיש לבן ודגל ישראל ואומרת בבכי, גיבור, עכשיו אני רק נועם, כי אחי כבר איננו.

כשמיכל מעירה אותך בבוקר את רוצה כל כך להרים טלפון הביתה לרגע ולשאול, אנשים שם בקיבוץ, אתם בסדר? יאיר דיווח, קרה משהו בחדשות?

הניתוק הזה הורג אותך, והמחשבות בראש שלך גורמות לך לכאב ראש.

מי יודע, אולי כולם יושבים עכשיו במקלטים ורצים מדי פעם להביא קצת לחם ומים בזמן שאני אוכלת פה מול הנוף ולא מודעת לכלום?

ומי יודע, אולי יש לנו רסיסים בתוך הגינה, ואולי גז הפלפל מההפגנות ליד הגדר הגיע שוב לקיבוץ ושוב צריך לסגור את החלונות? ולרגע את מקווה שאבא לא שכח לכוון שעון שבת למזגן, כי אחר הצהריים חם שכזה בלי אפשרות לפתוח חלונות זו באמת מלחמה.

את מבינה, את אומרת למיכל כשאתן הולכות להתפלל מנחה בדקות האחרונות לפני השקיעה.

את מבינה, אח שלי עכשיו מוסר את החיים שלו על האדמה הזאת, את מצביעה על ההרים שפרוסים מולך.

אני מרגישה שמשהו רע קורה. מיכל, הניתוק הזה הורג אותי. את לוחשת ורק מחכה שתצא שבת, אבל כל כך מפחדת לבדוק חדשות, לשבור את חוסר הידיעה.

אם תהיה בשורה כואבת, את רוצה לדחות אותה רק עוד קצת, רק עוד קצת.

ובסעודה שלישית שרים על אחינו הנתונים בצרה ובשביה, ואת מתפללת רק שלא ייקלע לצרה, רק שלא ייפול בשבי, רק שהמקום ישמור עליו בזמן שהוא שומר על המקום.

וכשמטוסים עוברים מעלייך בזמן שהנפש שלך עורגת כאייל אל המים, את מחכה לקול הנפץ שיגיע אחרי המטוס ויבשר על הריסה או הסלמה או מנהרה שנמחקה, ופתאום את מודעת עד כאב כמה קרוב זה להרוג ולערוג, ודמות של איל עקוד על מזבח עולה בראש שלך, איל עקוד שמגן על כל השאר.

כשכבר יש שני כוכבים וחצי בשמיים והלב שלך מבולבל כל כך, את חושבת לעצמך כמה שקט פה, במדבר. ולרגע ההבנה מכה בך - את לא רגילה לשקט. שנה וחצי של רעש העמידו אותך במצב של דריכות תמידית,

שנה וחצי של רעש גרמו לך לפחד שכשמשתרר שקט שמשהו השתבש.

השמיים מחשיכים עוד קצת, מעגל השירים מתרחב ואת רואה בזווית העין כוכב שלישי מגיח.

ובלב דופק, ובהשלמה, את מבדילה בין הקודש לחול.

 

כתבות אחרונות

Prev Next
נר על החלון

  נוער וחופש גדול. ככה...

מחשב מסלול רוחני מחדש

  מאמר מאת הרב מאיר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם