דם תינוק

1858526 790

יצחק נתיב, יצהר

יש מילים שיפות לשעתן ולצערנו יפות לדורות, דברים שש"י עגנון כתב בזמן המנדט נראה כאילו נכתבו במדינת ישראל ה"ריבונית":

"דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג הנחנו את סעודתנו; עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל פתו בחמאה ובדבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי, שוב נהרגה אִשה יהודייה, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידיים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים: הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים ואנו יושבים ומבליגים. והרשות מה עושה, עושה עוצר. יושבים להם ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חיציהם. אי אתה יכול לומר שהרשות אינה עושה את שלה ואי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים" (שירה, עמ' 95).

כמה אנו עסוקים בלהראות לעצמנו כמה יפים אנחנו. כמה אנו כמהים לאהבה ולהערכה. הנה מאופקים מעל הקבר הטרי, מחניקים בכי ומספרים כמה הנרצח היה יחיד ומיוחד – ודורשים מעון אספלט וגן. ומקבלים הפשרת בנייה ממוחזרת מנתניהו.

והשכול, כמה מתוק הוא העצב המאחד. וכל העם מאוחד, שבעה יהודים נפצעו בכניסה לעפרה מירי מרכב חולף, שבעה שניסו לרוצחם על היותם יהודים. ואתה מדחיק כבר שנים וחי את החיים – ולא פוקד את ההלוויות ובקושי בא לניחום ולא עומד ומוחה על שפך דם יהודי. ועל תינוק יהודי שניתק מרחם אימו באכזריות מוסלמית. ושומר את העיניים מהחדשות ולא רואה וקורא, כי כשל כוח הסבל. והחיים חיים.

ואמש במדרחוב – על רקע ערב חורפי ירושלמי, מתענג על קפה הפוך ופיצה מהבילה. ומתוך קמצנות אופיינית קם לקנות בפיצוצייה בקבוק שתייה גדול. ועל הקיר מרצד המסך – והסיפור מקבל פנים – שירה ועמיחי איש-רן – זוג חמוד טרי ותינוק במצב קריטי שיולד בלידת חירום – ותמונת חתונה של זוג חייכן. אני נושא עיניי לתמונות, עוצם עיניי מראות וחוזר לפיצה.

וברכב צפונה על ציר 60 בדרך מירושלים כאילו מאומה לא קרה, אותה הדומייה וגם אותה התפאורה. ואנחנו ממשיכים להירצח על מרקם החיים הפלסטיני שיימשך, שניראה יפה שחס ושלום מישהו מהאו"ם לא יעקם את האף. ומנקים את הדם ומיד מפנים את הדרך לתומכי הרוצחים. ובכן הדרך אצה ואין תכונה ואין מחאה. והאמת היא שלא אמור להיות כי זעזוע יש רק אם משפחה שלמה הולכת. יהודי פה או שם? הכלבים יורים והשיירה ממשיכה. אבל בכל זאת, תינוק...

הרחק מזירת הפיגוע, בתוך הכפר חווארה בואכה שכם, לראשונה חסם של חיילים. ובצומת יצהר עשרות נערים בקפוצ'ונים ופאות עומדים בצד הכביש במין מחאה זוטא מיראת היס"ם.

כל ציר 60 ומשמרת מחאה אחת הרחק מעפרה – ואני בוש בעצמי, אני והפיצה והקפה. וכל כך גאה בנוער שעם כל רדיפות השב"כ והמשטרה וימ"ר ש"י וגינויים של מלחכי פנכה ומסירות ולשונות רעות - ממשיכים לשמור על גחלת של אכפתיות טהורה אצילית ופשוטה, שלא מקבלת את היותנו מיועדים לשחיטה במטווח ברווזים; גחלת מינימלית של מחאה, שעדיין בוערת אחרי שנות רדיפה פראית של מערכות רבות.

כן, גם אני לוקח אותם בטרמפים, ולא תמיד המקלחת סדירה והבגדים רק לעיתים עוברים כביסה. ולעיתים יש מקומות שבהם אולי יש בטלה מוגזמת. ובכל זאת, אחרי ש"בעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חיציהם. אי אתה יכול לומר שהרשות אינה עושה את שלה ואי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים". והשתיקה יפה היא, אצילית היא. והרוצחים רוצחים והנרצחים התרגלו לתפקיד. וברגע זה אהבתי עד מאוד את הנערים.

ראה ריח בני כריח שדה אשר בירכו ה'.

כתבות אחרונות

Prev Next
ועתה הייתי לשני מחנות

  מאמר מאת אדם פז

בר יוחאי אשריך

  הרב חגי לונדין מפצח...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם