שלומית

מה מספרות לך הלהבות,

בוהה ומסתכלת כבר שעות.

ניסים הולכים לקרות.

אור ואמונה.

את קטנה, הקול לוחש לך מבפנים.

זה לא קרה עד עכשיו, למה דווקא השנה.

למה פתאום תוכלי לומר שמשהו השתנה.

אולי כי הגיע הזמן. אולי כי הכול מתהפך לטובה.

אולי סתם ככה בלי סיבה.

שבי חצי שעה בלי לעשות כלום.

את מסוגלת לא להזיז דברים, אפילו לשנייה?

לתת לרוח לנשוב, לתת לעצמך לחשוב, לבקש.

לא להתייאש. את מסוגלת להאמין בטוב?

להדליק את הנר הזה בתוכך, לראות כמה יופי.

להאיר החוצה, בתוך החושך הגדול הזה.

בתוך השגרה הזו, המעייפת. למה את מתכופפת?

תעמדי, זקופה, כמו להבה גדולה. תגידי תודה.

את מסוגלת להיזכר בנס קטן

שקרה היום, אתמול, אפילו מזמן?

להצית גפרור, ולזכור שיש בך אור.

תאמיני. תאמיני. תאמיני.

שמונה ימים, בלי רחמים עצמיים.

רק תובנות קטנות על החיים, חיוכים.

מעטים מול רבים, בימים ההם בזמן הזה.

שמונה ימים, נרות דולקים, מחכים.

מחכים לך שתספרי, על הקשיים וההצלחות בדרך,

על הרצון להיות בדיוק ולא בערך.

מחכים לך שתביני, את גיבורה.

וגם קטנה. ואת יכולה לנצח.

עובדה, מעטים מול רבים. שנים,

חנוכייה פשוטה מספרת סיפור.

זה די ברור, את רק צריכה אור ואמונה.

יום ועוד יום, תאספי את כל החלומות,

את כל הרצונות, ומול הלהבות, תשבי בשתיקה.

תביטי בהם בשקיקה. ניסים קורים,

את מחכה?