די להחלנה

1858526 790

מכתב לרב: ארון בתוך ארון

ח'

שלום הרב,

כבר זמן רב שמקנן בתוכי רצון עז להיחשף לפניך ולומר לך את אשר על ליבי, אך אין ביכולתי לעשות זאת. אני בחור שלומד בישיבה, תלמיד ככל התלמידים. לומד, גדל בידיעת ההלכה ובאמונה, עובד על המידות, פעיל חברתית בישיבה, ואני גם מתמודד עם משיכה לבני מיני.

בתקופה האחרונה אני מרגיש את הסביבה רועשת וגועשת סביב נושא הלהט"ב, אני שומע את חבריי לספסלי בית המדרש מבקשים מענה מכם הרבנים, שתתוו דרך הסתכלות בריאה, מאוזנת ונכונה על הנושא. אבל המענה לא מגיע. ומה קורה כשהוא לא מגיע? אנחנו שוחים בתוך בוץ תרבותי, ניזונים בעיקר מדעות קיצוניות מכל גוני הקשת, והרעש עוצמתי. ומצמרר אוזניים. ומי נפגע מכך? אני. בין הפטיש לסדן. בין ההסתרה לחברה. אז אני בוחר היום, כשאני כותב לך את המכתב הזה, להשמיע את הקול שלי ואת הקול של החברים שלי, וכל מי שאיתנו באותה סירה ועדיין מתמודד לבד.

אז אני לומד בבית המדרש, נכנס לשיעורים, מסתובב בין המסדרונות, אוכל בחדר האוכל, לוקח ומחזיר ספרי קודש מהמדפים, מתאמן בערב, ישן בחדרי הישיבה, ושותק. כבר הרבה זמן. מאז שנות החטיבה המוקדמות, שהזיכרון מהן מעלה אבק, אני מתמודד. מאז ומתמיד היא הפריעה לי ולא רציתי בה. ההתמודדות הייתה שם תמיד, ועם השנים הלכה והעיקה יותר ויותר.

היום אני שייך לקהילה של אנשים מתמודדים כמוני, גיבורים אחד אחד. לכולנו מטרה משותפת: לעבוד ולחולל שינוי, ואנו תומכים זה בזה. אני כבר לא לבד, אך עדיין מחיר החשיפה אל הקרובים אליי גדול מדי. בעבר חייתי במלכוד כפול. בתחילה לא היה שיח, משום שנושא כזה הוא מוקצה. הייתי בודד, הרגשתי בושה עמוקה, ופחדתי שיגלו מי אני. שידעו מה עובר עליי ואיך דווקא אני אוכל את הסרט הזה מכולם. וכיום לשם שינוי אני מוצא את עצמי מוקף בשיח ליברלי ופתוח מאוד, אך אם אביע את רצונותיי להשתנות, ככל הנראה גשם של ביקורות ישטוף אותי: יגידו שאני צריך להשלים עם הטבע שלי, שאני מתכחש לעצמי, שהמסע שלי חסר סיכוי, ושעליי לקבל את עצמי עם הנטייה, לצאת מהארון ולחיות "כמו שאני".

אז המצב הוא כזה: מצד אחד אני לא רוצה 'לצאת מהארון', משום שזה פשוט לא מתאים לשאיפות שלי, לאידיאלים שלי ולסולם הערכים שלי. כבן תורה, המצוות חשובות לי ואני רוצה לחיות כבעל לאישה, אב לילדים, וסבא לנכדים.

אך מצד שני, אני נמצא בארון, ולמרות זאת - לא טוב לי בו, כי אני פוחד להיחשף. החברה מטיחה בי ובחבריי כל כך הרבה ביקורת בלי לשמוע מה באמת עובר עליי, ובלי להכיר את העובדות בשטח. תנועת הגאווה הצליחה להוציא את ההומואים מהארון ובמקביל לבנות ארון חדש של חוסר שוויון והזדמנות לאנשים כמוני.

אבל שלא תחשוב שהמלכוד הכפול הוא רק בקצה האחד של הסקאלה. אם אפשר לסבך את המצב יותר, למה לא... הנה המלכוד הנוסף: רבנים ואנשי ציבור חובשי כיפה מתבטאים באופן קשה על הלהט"ב. והם פוגעים בי. הם משתמשים במילים קשות כדי לתאר את חוויית היומיום שלי, שגם ככה קשה לי לחיות איתה. בטח עכשיו תאמר לי שאותם רבנים כנראה התכוונו לאלו שבוחרים לחיות באופן הזה, והם ה"סוטים". נכון? יודע מה, אני אולי אפילו מסכים איתך. אבל יש לזה השלכות. תלמידים שלא מסוגלים להבחין בדקויות האלו מאמצים גישה נוקשה, חשוכה, צורבת ועוקצנית כלפיי. כלפי חברים שלהם, שמעולם לא חשבו שגם הם מתמודדים ונאבקים. השיח החברתי שנוצר לא מאפשר נקודת פתיחה לצמוח ממנה ולהתקדם, אלא הוא בולם, עוצר, שוחק, מעייף, ומשאיר אותי חסר מוטיבציה ותקווה.

המצב הזה לא הגיוני: ההומואים שיוצאים מהארון זוכים היום בחברה לחמלה, עטופים באהבה ובקבלה. הצדיקים שבולמים את עצמם מגיעים למצב של הכחשה, שנאה עצמית, עצבות וחוסר חיבור לפנימיות שלי (שזה בעצם לקב"ה, כן? אנחנו חלק א-לוה ממעל, נכון?) ואילו מי שבוחר להילחם בשיניים על עקרונותיו, ולבדוק בכל הכוח אפשרויות לחיות חיים שהולמים את ערכיו האישיים ולמצוות התורה - מוצא את עצמו מושתק ומשותק.

מאז הצעד הראשון במסע שלי, למדתי הרבה מאוד על עצמי. למדתי מהי העבודה שלי, איפה אני צריך להשקיע מאמץ או לבקש תמיכה, ומהן נקודות החוזק שלי. את העבודה שלי בתקופה האחרונה בחיי עשיתי בקושי רב, אך מאמץ זה נשא פירות:

• במהלך המסע שלי נבנתה באישיותי אותנטיות. השתחררתי מהבושה שלי בעצמי ופיתחתי יכולת להיות אמיתי עם הסביבה שלי, ולמצוא מרחב בטוח שנכון לי להיות חשוף בו. להרגיש שאני בסדר. יש לי ביטחון וערך עצמי.

• העבודה שלי דרשה ממני להיכנס פנימה אל תוך הנפש שלי, להכיר את עצמי מקרוב. מה הגוף שלי בא ללמד אותי על עצמי. ללמוד מהתחושות שלי ומהרגשות שלי מהם הצרכים האמיתיים והעמוקים שלי. צורכי ליבה שאני חייב לספק לעצמי. עד היום הייתי מספק את הצרכים האלו בדרכים לא בריאות. היום אני יודע למצוא תחליף בריא ומספק אפילו יותר.

• התורה מלמדת אותנו שיש בתוכנו טוב, ושכל הרע הוא קליפה. קליפה שצריך להסיר בעבודה קשה שלעיתים לוקחת זמן. בתהליך ההתקדמות שלי חיזקתי את האמונה בטוב הפנימי שבי וקיבעתי אותה בליבי. בפנימיות שלי כולי אור. כל קליפה שמסתירה את האור הזה למעשה מדליקה נורה אדומה, ונדרשת עבודה כדי לגלות יותר אור.

• הקבוצה שסביבי עוזרת לי להרגיש שייך. שאני לא לבד בתוך כל הטירוף הזה. שיש מי שמבין אותי כשאני מרגיש לא טוב.

• אולי הכי חשוב, מתחשק לי לומר לך הרב, שאני מרגיש שינוי בנטייה המינית שלי. אני מרגיש התקדמות. זה אמיתי! אני מרגיש משיכה אפילו לצד השני. וזה די חדש, ומרגש מאוד לכתוב את זה. אני מבקש ממך שתשמיע את זה. שזה עובד. שזה אפשרי. שהנטייה לא מולדת! נמאס לי להילחם בכל העולם, שניזון מאינטרסים פוליטיים וחברתיים, שחושבים שזו מערכת שהכול פועל בה בצורה חד-משמעית. מדובר בדבר הכי דינמי ורגיש בעולם שלנו - נפש האדם.

זה אני. ומה אני רוצה בעצם? אני רוצה להשמיע קול של איזון. לבקש ממך הרב, שאתה ושאר צוות הרבנים תציגו דרך שפויה להתייחס לנושא. בלי לנקוט עמדה קיצונית או להתבטא באופן פוגע. הנושא הזה קרוב הרבה משאתם מדמיינים. מסתובבים בינינו לא מעט אנשים כמוני שמתמודדים, והחשיבות של הרגישות שצריך לפתח כלפי הנושא היא קריטית.

הרב, קבל אחריות על תלמיד שלך. אני צריך אותך. אני לא מבקש לגיטימציה, אלא אמפתיה.

כתבות אחרונות

Prev Next
דוס פתוח

  מזכ"ל תנועת עזרא במאמר...

גלובליזם ופטריוטיזם

  משה פייגלין במאמר נוקב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם