אז איך אני רואה את שולחן השבת שלי

שירה

אתה שפוך על השולחן.

עבדנו קשה היום. ואתמול. צוות לעניין.

אחרי כל ההכנות, אחרי האורחים שהיו או לא הפעם,

אחרי השירים והתורה, והדיבור, שמקווה כל כך שהיו,

לפעמים מי שטרח בערב שבת - עייף בשבת.

אם הייתה בך טיפת כוח, אני יודעת שהיית קם לסדר, זה ברור לי,

דווקא בגלל זה ברור לי שלא אעיר אותך, אני רוצה שתישן.

יודעת שאם הייתי נשפכת ככה, היית עושה אותו דבר.

"מאמי", אני נוגעת בעדינות בכתפך, "לך לישון, לך למיטה".

"אבל הכלים..." אתה ממלמל בקושי.

כפרה עליך.

"כפרה עליך. זה בסדר, לך לישון"

וזה באמת בסדר, ואם זה לא היה, אז בסדר, הייתי הולכת גם לישון.

מי שישמע, אז נשטוף אותם אחרי התפילה

(או שאשטוף בבוקר, אם לא אצליח לקום לתפילה, אבל זה אני מעדיפה שלא יקרה),

ואם נהיה רעבים, נעשה קידוש ואז נארגן, או שנאכל בחד-פעמי...

בכל מקרה, לא לשטוף כלים עם טיפת כעס או טינה.

הפעם יש לי כוח, אז אני שוטפת הכול והולכת לחדר.

הוא גמור מעייפות, יפה שלי, ישן חזק, אני מסדרת את השמיכה, שלא יהיה לו קר.

מתארגנת, ומתכסה בשמיכה, מרגישה את העייפות מכסה אותי גם כן,

מקווה שאצליח לקום מוקדם לתפילה...

תודה להורים שלי, בדיעבד הבנתי שאתם חלק עיקרי בהשראה.