רשות הדיבור 
קטנה ברשת 
המדריך 
ראשי 
מרים
אני פה בנתיב האבות
שכונה יפה מאוד שרוצים לפנות
מפנים את הבתים בגלל מטר אחד
כי השמאלנים חשבו על רעיון "מיוחד"
הם הלכו לבג"ץ על דעת עצמם
כי הם כל כך רצו להביע את זעמם
בגלל שכל כך חשוב להם להיות צדיקים
הם הגישו תלונה על "גזל שטחים"
בתוך הבית שמפוצץ בבנות
אני רועדת ולא מפסיקה לבכות
כולן שרות בדבקות שירי נשמה
ובתוכי הגאווה טיפה נעלמה
הגאווה במדינת ישראל - המעצמה!
שבזכות צה"ל מנצחת כל מלחמה
המדינה הקטנה בת 70 שנה
שמ-48' הכול פה השתנה
במקום לראות חיילים ולהתמלא בגאווה
הלב שלי התמלא בהרבה אכזבה
לא רציתי להילחם נגדם
רציתי רק להישאר ושהם ייקחו אותי משם
בעל הבית ביקש שנצא,
שנתפנה בלי התנגדות הוא רוצה.
תכלס הוא צודק, אבל לקום ולצאת זה משפיל
יצאנו כולן עם דמעות על השביל
מלא חיילים מביטים מהצד
אנו עוברות ביניהם מרגישות במצעד
הם מסתובבים, משפילים מבטים
ואני מנסה לדמיין מה באמת הם חושבים
מה מסתתר מאחורי המבט הקשוח
הרמת הגבות, האדישות וקור הרוח
הם יסחבו את זה איתם - את המעשה הנורא,
או שידלגו הלאה כאילו כלום לא קרה?
עכשיו, שיצאתי מנתיב האבות,
נשארתי מבולבלת עם המון מחשבות
קיבלתי פה זוויות חדשות על החיים
ועל כל מיני נושאים כלליים
יצאתי בכעס והמון אכזבה
אבל יותר מחושלת כלפי הסביבה
כל החוויות שעוברים בדרך
נותנות לך כלים, פרופורציה וערך
אני בטוחה שהכול מתוכנן מלמעלה
ואנו צריכים להמשיך הלאה
כי איננו רואים את התמונה במלואה
ואלוקים מסתיר אותה בצבעי הסוואה
אני סומכת עליך אלוקים שעשית את הטוב ביותר
ושתיתן לכולם כוח להמשיך ולא לוותר!
