שמח על הזכות להביע את הרצון לאחיזה באופן ממשי

נתנאל

היינו שם באותו חדר, קרוב ל-10 שעות, בבית משפחת בר לב, אותה משפחה שלמרות הכול רצתה להיאבק על ביתה וארצה.

בתחילה הדלת הייתה פתוחה, ואנחנו חיזקנו זה את זה, אך לבסוף כשהשוטרים החלו להתקדם לעברנו נעלנו את הדלת בגופנו ובאמצעות מיטה, והתבצרנו בחדר בגבורה גדולה, אך לצערנו בסוף הם הצליחו לפרוץ את הדלת, ובאלימות רבה התנפלו עלינו והחלו לפנות אותנו אחד אחד מתוך החדר.

זעקות וצעקות נשמעו בכל החדר, אך את השוטרים זה כלל לא עניין, הם המשיכו חדורי מטרה, במלאכת הקודש בפקודת בג''ץ.

שבורים ופצועים נזרקנו במקומות שונים בארץ, אך אותו שבר וכאב רק חישל אותנו, והוליד אצלנו קומה נוספת של אהבה ונאמנות לארץ, למען תחיית האומה.

ובנימה אישית אני חייב לציין:

גם אז וגם כעת, אני חש גאווה ועצמת רוח גדולה מזה שזכיתי להיות באותה שעה בחברת חבורה נאמנה, שלמרות הקושי המנטלי, הפחד, הצרחות שנשמעו מהחדר הסמוך וזעקת הבנות שנשמעה מהסלון, למרות כל אלו המשיכה להתבצר בגבורה גדולה, וגם כשראו מה השוטרים עושים לחבר'ה הראשונים, המשיכו באמונה להדק אחיזתם - כל זאת למען ארצנו הקדושה.

אני מאמין שמאבקנו לא היה לשווא.

אני מאמין שה' מסתכל עלינו מלמעלה, וגאה בבניו הנאבקים על האדמה הקדושה.

ואני מאמין ש"מן הגיבורים האלה ייבנה המקדש".

"כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".

.