ג'ובניק של הסדר

1858526 790

יאיר עזראן, ישיבת הכותל

אידיאלים, צבא, תרומה למדינה...

דברים חשובים מאוד! ב"ה זכינו שיש לנו מדינה בארצנו הקדושה ושיש לנו צבא שלנו, שאנחנו שומרים על מדינתנו ולא נתונים בידי זרים.

אבל...

למי שמתגייס לצבא עדיין יש קצת אתגרים רוחניים.

הקמנו ישיבות הסדר שבהן אנו זוכים גם לספרא וגם לסייפא ומתגייסים ללחימה כולם יחד ומשרתים במדינה שלנו בשמחה. אך מתוך המתגייסים מישיבות ההסדר ישנם חבר'ה עורפיים (ג'ובניקים בלעז) וכשהם רוצים להתגייס זה כבר הופך להיות מורכב יותר.

למה?

קודם כול כי כל אחד מתגייס לבד ויהיה במשך שנה וארבעה חודשים די בודד, אבל בעיקר מפני שיש בצבא ערבוב יתר על המידה, וכבני תורה המציאות הזאת לא פשוטה.

כבחור ששירת עם המון בנות כמדריך חי"ר, וב"ה זכיתי להכשיר הרבה לוחמים ללוחמה, המצב הרוחני היה בערך ברצפה. לך תתחיל להסביר שאתה עושה כל מיני דברים לא בגלל הבנות או עצם השהייה המרובה בחברתן, בגלל דברי המשנה "כל המרבה שיחה עם האישה" והגמרא הידועה "אין אפוטרופוס לעריות" ועוד כהנה וכהנה מימרות.

משום מה לא מוצאים פתרון לעניין ההסדרניקים הג'ובניקים, בתקווה שמחפשים בכלל...

לאחינו החרדים שרוצים להתגייס פותחים מסלולים מיוחדים, ואילו אנו נזרקים אל המציאות הזאת ופשוט אומרים לנו "לך תתמודד".

לדעתי צריכים להרים קול בישיבות ההסדר ולומר די להפקרת העורפיים בשטח, וכל עוד אין פתרון לא מתגייסים!

המדינה חשובה לנו, הצבא חשוב לנו, אבל גם עולמנו הרוחני חשוב לנו מאוד!

אמא, את מכורה

א'

אמא, כן את, זה לא עוד קטע שילדה מסכנה שאמא שלה משוגעת כותבת. זאת אני.

כשאני חוזרת אחרי שבוע שלא הייתי בבית, אני רואה את אחים שלי משועממים או שקועים במחשב או אפילו עסוקים, ואת עם הפלאפון על הספה.

ואני מצפה לדבר, לשמוע... שבוע לא הייתי פה. אבל את בפלאפון.

כשיושבים לארוחת ערב, נשמע צליל וואטסאפ ואת מיד עונה.

כשיוצאת השבת את מיד פותחת את הפלאפון.

כשאת מתעצבנת כשעולה פתאום רעש בלגן מהחדר - היית עסוקה בזמן הזה בוואטסאפ.

כשאת כועסת על אחותי שהיא יותר מדי במחשב אבל באותו רגע ממש את עם הפלאפון ביד.

אמא, הפלאפון גורם לך להיות פחות אתנו. הרבה פחות.

ואת אמא מדהימה, אכפת לך ממנו!

אבל את מדברת על כמה הפלאפון מסוכן וממכר, ושמה את כל סוגי ההגנות הכי מחמירות. ואני יודעת, מה שאת עושה זה לא דברים לא צנועים. אבל את בפלאפון לפעמים יותר מאשר אתנו!

וגם אני מכורה לפעמים. וכשאני קולטת את עצמי אני מנסה להפסיק, אבל זה קשה. כי אני רואה אותך ככה ואני כל כך מעריכה אותך. ואני אומרת - אולי זה בסדר? אולי זו כן תקשורת בריאה?

אמא, זה תפס גם אותך. בבקשה תעצרי את זה!

תכבי את הפלאפון (או לפחות את האינטרנט) כל יום בזמן שאת עם הילדים עד ההשכבה.

כשיוצאים לטייל תנתקי את האינטרנט. תשלחי בערב תמונות, לא דחוף עכשיו.

בזמן הדלקת נרות תהיי אתנו, תדברי אתנו, אל תראי לנו סרטונים.

כשיוצאת שבת, נשב למלווה מלכה. אל תפתחי את הפלאפון מיד.

אני זאת שהכניסה את הטלפונים החכמים הביתה. אני הבכורה שבכיתי שגם אני רוצה כי לכולם יש. ואחרי הרבה לבטים הסכמתם. עכשיו שימו לב לא לעבור לצד השני, לצד המכור! תישארו בצד המפחד והנזהר. ולא רק מבחינת תכנים וסרטים, גם מבחינת הזמן.

עכשיו אני מרגישה אבודה, וכבר אין מי שיגיד לי שאני יותר מדי בפלאפון. כי כשאני שם גם אתם שם.

הפלאפון גורם לנו לדבר פחות, לכעוס יותר. יש הרבה יותר צעקות ומריבות בבית. הרבה פחות שיתוף.

אמא, בשבילנו, בשבילך, בואו נעצור את זה יחד!

באהבה ענקית,

בתך.

להסכים להיות חלש כדי להיות חזק

אלישוב הר שלום

לאחרונה נתקלתי בסרטון שמדבר על כך שיש דתיים שלא "נפרדים" מהסמארטפון בשבת, ועל כך שזה תופעה נרחבת.

אווירת הסרטון הייתה מאוד נינוחה ומאוד תואמת את המציאות "המכילה" שבה אנו חיים היום, כי הרי "שמירת שבת הפכה לאתגר מסובך" וכבר "המון דתיים נכנעים לטכנולוגיה בסופי שבוע" וכמובן "הכול בסדר".

חנוכה, חג שחרת על דגלו את המעטים מול רבים, החלש מול החזק, ומתוך כך ביקשתי לכתוב - ובכלל לא על אלוקים, תורה או חילוניות, אלה על כאב, חולשה וניוון.

אינני בא להטיף מוסר לאיש כי אם לדבר על עצמי ועל מה שכואב לי.

אני לא מסמס בשבת וכרגע עוד נמצא בצד ששבת היא זמן החסד הזה שבו אפשר וצריך לשים את הסמארטפון עמוק עמוק בארון ולהיזכר שיש חיים גם בלעדיו (שזו חולשה בפני עצמה והיא כואבת ביותר).

האמת היא שאני לא דתי או חילוני או שומר תורה ומצוות, אבל אני כן חי.

לפחות רוצה לחיות.

להיות דתי – זה מצריך בעיקר כיפה על הראש וחיבוב מסוים של הפולחן הדתי.

להיות שומר תורה ומצוות – זה מצריך רק הליכה רובוטית אחרי קווים וחוקים והתמצאות מינימלית איפה אפשר לדרוך ואיפה לא.

להיות יהודי חי - זה כבר סיפור אחר. פה אתה צריך לשים את הלב שלך, את המחשבה שלך, את הרצון שלך - בכל פרט, מהגדול ביותר לקטן ביותר. מהקימה בבוקר, דרך הפקק ברמזור והשווארמה בדרך הביתה וחזרה למיטה.

מתיש, נכון? בהחלט! קשה? הכי בעולם! אבל לכל אחד ניתנה הבחירה איך להעביר את הזמן שלו על הבמה הזאת שנקראת החיים, ולי הכאילו לא עושה את זה. האמת, זה הרבה יותר מ"לא עושה לי את זה", זה גורם לי לעדיף את המוות על החיים. אבל זה אני.

בעומק הדברים זו לא החפיפניקיות שאוחזת בנו, כי למען האמת מי שנוח לו עם החפיף זה יעבור לו יום אחד ברגע שייתקל במשהו שבאמת ייגע לו בלב, משהו שיעיר אותו מתרדמת השגרה שלו.

מה שאוחז בנו הוא הפחד להכיר בקושי ולהסכים לקבל אותו כדבר שראוי שיהיה על השולחן.

לשאת בקושי בלי להסכים לשאת אותו, הופך את הקושי לכפול ומכופל ממה שהוא באמת, וכמה קשה היום לאדם להוציא את המשפט הזה מהפה. שתי מילים, חמש אותיות: קשה לי.

כשהלב יבש, המיתרים לא מכוונים. זה נשמע נורא. לא מעודד לנגן את החיים. ולכן צריך את התחליף, ולכן לרגע נראה שהחפיפניקיות היא אחלה פתרון. האומנם?

תמיד חשבתי שהתייוונות היא מלשון ניוון. כשהלב מתנוון באמת קשה להיות חי או לרצות חיים, בטח שלא להיות יהודי חי!

אני לא בא לדבר דווקא על דת ואלוקים אלא על המקום הזה שנוח לו למצוא תחליף במקום לצעוק את לב העניין.

אחד הדברים הנפלאים שהביאה אִתה רוח היהדות הארצישראלית הוא היכולת והצורך הגלוי לדבר דוגרי, בגובה העיניים, לא לוותר על הכנות לא לטשטש את האמת.

תחיו את החיים בעצמה, תהיו חזקים, בריאים, מלאי יצירה, תהיו הכול רק אל תיתנו לגוף ולנפש שלכם להתנוון.

נכתב בהשראת מאמרו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד ("מלחמת תרבות"). השבת ימלאו 17 שנה להירצחם של הרב בנימין וטליה כהנא. יהי זכרם ברוך.

החילוני הכי דוס בעולם

נעם ג', תלמיד ישיבת הסדר

שלום לכולם,

רציתי לפרוש לפניכם את הבעיה שלי:

אני חילוני.

החילוני הכי דוס בעולם.

מניח תפילין בקביעות, בחיים לא מפספס שלוש תפילות (ואפילו מצליח לקום כמעט כל בוקר למניין).

בכשרות אני ממש מחמיר וגם לומד תורה בישיבה ודי סבבה לי.

אבל בפנים משהו כבוי.

מתישהו נהייתי אדיש לשאלות שהטרידו אותי פעם כל הזמן.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שיש לי מחשבה לחזור בשאלה. לא שמתחשק לי לזרוק הכול, לעשות מרינס בשיער ולטוס לתאילנד לעשות בטן-גב.

בסך הכול בא לי להבין,

להרגיש,

להתחבר.

איך אומרים הדוסים? "קדושה אני מבקש"...

בבקשה ה', עזור לי להתקדש.

חבל שנתקעתָ בחיצוניות

תפארת

לא. אתה לא הכרת.

לא. אתה לא הבנת.

שנינו חמודים, מתרגשים ונפגשים,

מגששים ודי חוששים.

כל אחד בא עם רצון ועם כוונה,

בזה אין שאלה.

מפה לשם מדברים - ונושאי החיים עולים,

יש תובנות בין השורות, שאותן פחדת לגלות.

ואז, כי ככה לימדו או סיפרו,

שאלות "מפתח" שאלת

כי איך תדע האם לזו הבחורה ייחלת.

מה אורך החצאית? והאם את מתפללת ערבית?

אני לעניין פחות מתחברת,

אוהבת להכיר בדרך אחרת.

לראות את עיניך הפקוחות לרווחה

ולהבין מהן מה עבר על יומך.

ללמוד על תכונותיך מתוך סיפורים

ולחלום אתך חלומות ציוריים.

בוא לא נתמקד בפערים, ונחפש את החיבורים!

אך אתה בחרת להתמקד בחיצון

ואותי חסמת מהרגע הראשון.

אני מבין, אמרת. ובזה כבר החלטת.

לא נשארת לגלות את החסד, האמת והיושרה,

שאותם הנחילה לנו התורה.

אורך החצאית לך היה חשוב

ואותי דחקת ללא שוב.

כאב בדרך על בשרי חוויתי, ועל כך תהיתי.

את הסיפור הזה אני זוכרת,

כי הוא העניק לי זווית אחרת.

ואם היינו מנסים בדרך שונה,

יכול להיות שזה היה נגמר בהבנה?

אם רק נפתח את הלב ונבוא מוכנים,

אולי בסוף נגלה פנינים?

לא, אתה לא הבנת.

לא, אתה לא הכרת.

סדר (ב)צהריים של חמישי

מומו

אישה עוברת בדרך לגן

לוקחת את ילדיה

בלחץ

במהירות

צריך להספיק לסופר

קניות לשבת

המכוניות ברחוב כהרגלן

מסיעות אנשים בחזרה הביתה

מיום עבודה

מתיש

הבני"ש השבוז עולה לפינת הקפה

כפק"ל קבוע

לעורר את עצמו קמעה

בקפה טרי ורענן

לקראת הסדר הקרבי ביותר של היום.

לכאורה - זהו עוד יום חולין כשאר ימי השבוע

אך האמת והשמחה הפנימית שבלב כולם פועמת

וכמעיין חיים

נובעת

אומרת אחרת

מתחילה לזרום בכל הגוף

ופוצחת בשירה חרישית בלט

המרחיבה את חדרי הלב והנפש שבאדם

ועולה לה עד לב השמים

ברננה בשמחה ובצהלה

מכריזה לה בקול תרועה רמה

"מחר שבת המלכה"!

כתבות אחרונות

Prev Next
משל המערה

  הטור של אבינועם הרש...

על נבואות ורעידות אדמה

  מאמר מאת הרב יואל...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם