רבי שלמה, לכבודך

1858526 790

אלישוב הר שלום

ובמרוץ הזה של החיים

כמעט שפספסתי

כמעט שכבר ויתרתי

אבל אז נזכרתי

שכל מהותו של הרבי המרקד

הייתה לעשות מהפשוט יהלום

אז הנה רבי שלמה אמנם באיחור

אבל זה לכבודך.

אדם יכול לעשות הרבה בחיים

כסף, הישגים, מעמד, השפעה

כמעט בכל תחומי החיים

אתה יכול לעשות ולעשות

עד שאתה הופך לרובוט מושלם

ואז כשמגיעה הבקשה

הפשוטה הזו

שכבשה את העולם,

עולם ששכח מהיכן הוא בא

ולאן הוא מבקש ללכת

בקשה פשוטה

שכל יום הופכת להיות

יותר ויותר מורכבת

אבל לאדם אחד

הייתה כל כך טבעית

הייתה כל כך ייחודית

"ועכשיו בבקשה,

פתחו את שערי הלב"

(לעילוי נשמת הלב שלא נדם)

לתקן את היסוד

נ'

אני בחור סטנדרטי - חובש כיפה, לובש ציצית,

ובתוכי עולם שלא נרפא, ואש המבקשת להצית.

יש בי יצרים ויצירה, מעיין נובע,

שלא מבורר ומבקש את הרע, על פי מה שאני יודע.

ואיך אוכל להמשיך לכעוס על רצונותיי,

ואיך אוכל להפסיקם והם ממשיכים בעורקיי.

אלו הם כוחות שקיבלתי ממך, אבא,

ובתוך הסבך הזה אשאל - "אנה אני בא?"

אני זועק זעקה אילמת כי אין לאן לפנות,

אין עם מי לדבר על הרצון שלי לחיות.

מראות ופגמים שלא עוזבים את מחשבתי,

ויצרים מבעבעים שמבקשים עוד ועוד את נשמתי.

אני נשאר בשאלה, ואין לי קצה של חוט,

רק להכניע את היצר במלחמה ללא לאות.

אין סוף למלחמה ונראה שאני לא מתקדם,

לאן שאני מצפה מעצמי ואולי גם אתם.

ומה יהא עליי איך אדבק בקוני,

עם כאלו רצונות ומחשבות בתוך כלי העונה לשם "אני".

כי באמת, האני שלי הוא לא רק הלבוש,

יש בי תהומות ועומקים שלא רואים בחוש.

אז הנה אני, מוכן להושיט יד ומבקש עזרה,

רק תספרו לי לאן לפנות ואגיע במהרה.

ובבקשה, אל תגידו לי תורה ללמוד כדי להתיש היצר,

כי מיד אחרי שאסיים אסתגר לעצמי בחדר.

ומי יודע מה יהא גורלי שם בחדר האפוף,

לשוב להילחם במלחמה נגד הגוף.

אני בטוח שניסיתם בדרך שאתם מבינים,

לעזור לי ולחבריי להתמודד עם החיים.

אך לא זאת בקשתי - ללמוד להתמודד,

עייפתי מלשרוד ולהרגיש בסוף בודד.

אני מבקש לחיות ולא להזניח את תכונותיי,

מבקש להיות, לקוות, ולשמוח בחיי.

אז הנחתי לכמה רגעים את הלימוד והספרים,

ואני בטוח שאת רצוני הטוב לטוב יראה אדון כל המעשים.

כי כדי לקדש את כל החיים - שהרי זוהי הבקשה,

יש להקדים דרך ארץ לתורה מפני שהיא עצמה כך דרשה.

וזה מזכיר לי סיפור מלפני הרבה מאוד שנים,

שהיה איזה אדם שהקדים את עץ הדעת לעץ החיים.

אין כמו חבר בעת צרה –

תגובה לדיכאון סמוי

מ'

כאחד שיש לו גם דיכאון שקוף, ממש הזדהיתי עם מה שכתבת.

הדבר מחמיר כשגם אין לך תעסוקה מסודרת וסטטוס מוגדר (בחור ישיבה/סטודנט/עובד). אנשים מתחילים לשאול שאלות: למה אתה לא עובד? מה יש לך לעשות בבית? אולי תיקח לעצמך לימודים קלים או קורס תעסוקתי?

הדבר מחמיר יותר כשאנשים שפחות או יותר יודעים על המצב מתחילים לשאול שאלות בסגנון הזה. רואים על פי סגנון השאלה ואופן ההתייחסות מהי רמת חוסר ההבנה לגבי המצב.

גם בקרב המשפחה הקרובה פתאום שואלים אם פתאום אתה לא חש בטוב: מה קרה פתאום? אתה בטוח שאתה לוקח את הכדורים? תגיד לי, מה הכי היית רוצה לעשות שיעשה לך טוב? כאילו חושבים שזה בשליטתי ושאני מונע מעצמי להבריא ושלכל דבר יש הסבר.

מי שלא חווה את זה לא באמת יכול להבין (למעט בעלי מקצוע אולי).

כמו שאני לא הבנתי מה המשמעות של התקפי חרדה שמדווחים בחדשות (למשל בנפגעי ירי הקטיושות במלחמת לבנון השנייה) עד שלא חוויתי התקף אחד כזה בעצמי (ואולי אני עדיין לא מבין לאילו עצְמות זה עוד יכול להגיע לאנשים שלא עלינו צריכים להתאשפז בעקבות כך).

הלוואי שלא הייתי צריך להיות שקוף ולחשוש מלשתף את מה שאני עובר. לצערי, יש במגזר הדתי והחרדי סטיגמה על אנשים כמוני: הוא לא כמו כולם, לא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה וכו'. אני לא מלמד חובה על אף אחד. גם אני הייתי כזה עד שנכנסתי למעגל הזה.

מה שכן הייתי יכול לייעץ לך, זה לשתף את החברות שאת מרגישה שקל לך לשתף אותן בדברים שאת לא משתפת אנשים אחרים. זה לא חייב להיות החברות הכי טובות. אלו חברות שבדרך כלל יש להן רגש בריא ונפש רחבה. חברות שיודעות להקשיב ולהתבונן בצורה עמוקה על הדברים.

לי יש שלושה חברים כאלה. אותי אישית מאוד מחזק שיש מישהו שמתעניין בשלומי ושאפשר לשתף אותו ברגעי משבר על מה שאני עובר.

בנוסף לכך קיבלתי ברכה ממורי ורבי, ואני באמת מאמין לה ומחזיק ממנה. אני מתאר לעצמי שהיא כתובה גם אצל רבותינו הראשונים והאחרונים (בין היתר אצל הרב זצ"ל ובנו הרצי"ה).

אנשים שהקב"ה מציב להם ניסיונות כאלה יוצאים מהם בכוחות נפש גדולים הרבה יותר מאלה שהיו להם לפני המחלה. ואפשר להגיע למקומות גבוהים מאוד.

שנזכה בע"ה לבריאות הנפש.

בעזרתו ובהשתדלותי.

דבר ראשון, לקבל את המצב –

תגובה לדיכאון סמוי

א'

אני בן אדם חולה. אני מכיר את האנשים השקופים, רבים מהם חברי נפש שלי. אפשר להגיד שאני בעצמי איש שקוף, אולי חצי שקוף.

ס' היקרה! קראתי את מכתבך בהזדהות עמוקה, אני יודע על איזו לבה את מדברת. אני מעדיף לקרוא לה בשמות אחרים, אבל לא משנה איך נקרא לזה או נתאר את זה, זה קיים שם ונוכח. המועקה ה(בפלטפורמות אחרות הייתי אולי מקלל אותה)נוראית הזאת שחונקת מבפנים, המפלצת שמחכה לי מאחורי הסיבוב כדי לטרוף, דפיקות הלב מרוב הריקנות, וחוסר האונים האדיר הזה שאף אחד לא מבין ואף אחד גם לא יוכל להבין.

אף אחד לא יוכל להבין למה אני ישן עשרים שעות ביממה אבל לא מעצלנות. אף אחד לא יוכל להבין למה באמצע קבלת שבת בבית הכנסת אני חייב לקום ולרוץ הביתה פשוט כי אני לא יכול להישאר לשבת שם ולהמשיך לשחק אותה שהכול בסדר עם כל הכאב הנפשי הזה שגם אין לי מושג מאיפה הוא מגיע. בעצם היום אני כן יודע. אני סובל ממחלה, מחלה חשוכת מרפא שאי אפשר להתגבר עליה, ואני צריך ללמוד ולהבין איך אני ממשיך לתפקד ולנהל את החיים שלי לצדה.

אמנם את ואני שונים, אני לא מוגדר כסובל מדיכאון ואני גם לא נוטל תרופות, זוהי הבחירה האישית שלי. יש לי מחלה אחרת שיש לה גם פן נפשי של דיכאון וחוסר יכולת לנהל חיים, אך אני מעדיף לא לדבר עליה יותר מדי אלא על איך אני מתמודד אִתה. הבנתי שכדי להתמודד אני חייב להפסיק להיות איש "שקוף", ולבקש עזרה. החברה לא תוכל לעזור לך בלי שתבקשי עזרה. את לא חייבת להכריז על מצבך, אבל תכריזי על מצבך מול עצמך, תקבלי את זה שיש לך מחלה, פשוט. פשוט, אבל קשה בטירוף. למרות זאת, ברגע שקיבלתי את המחלה שלי כמו שהיא, נהיה לי הרבה יותר קל. אפשר לבקש מחברים שירימו טלפון לשאול מה שלומך, אפשר להרים טלפון סתם לחברים לשאול מה שלומם. אני יודע, לפעמים הטלפון שוקל חמש טונות ובלתי אפשרי כמעט להרים אותו, אבל אנחנו נרגיש הרבה יותר טוב אחרי כן, מהניסיון שלי, שמתמודד כבר חמש שנים עם המחלה הזאת. קראתי את מה שכתבת והייתי חייב להגיב לך, הזדהיתי עם כל מילה שכתבת. תודה לך.

מקווה שעזרתי לך אפילו קצת... את לא לבד!

להיות דתי בעל נטיות הפוכות

י"א מכיתה י"א

היי, אני נער דתי בן 16 עם נטיות הפוכות. לא סתם כתבתי קודם דתי ואז בעל נטיות הפוכות, כי לפני הנטיות שלי אני עבד ה'. אני מקפיד על תפילות במניינים, לומד לא מעט, מאמין בה' יתברך ומקבל כל ניסיון שהוא מציב לי, ולומד בישיבה תיכונית שנחשבת אחת מהרציניות בארץ.

כבר לא מעט זמן יש לי תחושה שהציבור שלנו לא מבין מהן התחושות שנער דתי כמוני חווה, אז באתי מעט להסביר את התחושות שלי, ולא רק שלי, אלא של עוד הרבה נערים ונערות דתיים.

להיות דתי עם נטיות הפוכות זה להתמודד עם הניסיון שה' הציב לך באופן יומיומי, ולשאול למה.

זה כשצובט לך בלב בכל פעם שאתה רואה זוג צעיר נשוי עם ילדים, ואתה מבין שלך כל זה לא יהיה.

זה להיות מתוסכל מזה שהציבור הדתי-לאומי משייך אותך לקהילה הלהט"בית וחושב שאתה רוצה להיות חלק ממנה.

להיות דתי עם נטיות הפוכות זה לבקש מה' בשומע תפילה שיוציא את הדבר הזה ממך, ולקוות שהוא ישמע אותך, ומחר בבוקר תתעורר חדש.

זה להסתיר מחברים שלך את הסוד של חייך.

זה לא לצאת לברכה, לים או אפילו לסתם מעיין, בגלל ההתמודדות.

להיות דתי עם נטיות הפוכות זה להתכווץ כשאתה שומע חברים שלך מדברים על בנות.

זה לשמוע את הרבנים שאתה מעריץ אומרים שאתה מתועב, בזוי ולא עומד בפני היצר שלך.

זה להסתיר את הרגשות שלך, ולהרגיש שאין לך למי לפנות.

להיות דתי עם נטיות הפוכות זה לשנוא את עצמך, ולהיות מותש ממי שאתה.

אלו רק חלק מהקשיים והתסביכים שאני חווה בכל יום ויום מהשעה שאני קם בבוקר ועד שנייה לפני שאני נרדם בלילה. נשמע קשה קצת, לא כך?

ואני אפנה ואבהיר להורים, למחנכות, לר"מים, לראשי הישיבות, ואפילו לחברים: לא ביקשתי שתבואו ותצדיקו את המעשים האלו, שהרי גם אני חושב שתא משפחתי צריך להיות בנוי מאמא ואבא, אבל תבואו, תשאלו, תדברו ותראו שאתם רוצים לעזור. אל תפחדו לדבר על זה, בן אדם שנמשך למין השני לא יימשך פתאום לבני מינו רק כי מדברים על הומוסקסואליות. הנזק העצום שנגרם מפני שמטאטאים את הבעיה מתחת לשטיח לפעמים גם יהיה בלתי הפיך. אנחנו מחכים לכולכם, לכל אחד מכם, שפשוט יבוא וישאל. לא קשה כל כך לזהות אותנו.

הקב"ה מנסה אותי ואני רוצה להתגבר על הקושי הזה, אבל אני לא יכול לעשות זאת לבדי, אני צריך את העזרה שלכם!

נ"ב

התחושות שתיארתי למעלה נוגעות לא רק לבנים, אלא גם לבנות האמיצות שנאלצות להתמודד עם נטיות הפוכות, לא פחות מבנים.

צאתכם לשלום

ירדן

תכתוב ניגונים

תחפש כיוונים

תמצא את עצמך

תטפס על עצים

תנסה דברים חדשים

תגלה את כוחותיך

אל תשכח לעצור ולנשום

להביט למרחק ולחלום

אל תשכח את הדרך הביתה

צאתכם לשלום

על הדרך

חגית זליס

עצרתי לרגע על אם הדרך. לרגע התבלבלתי מכל העומס הזה. נראה שהדרך לא נגמרת. מתפתלת. מורכבת. מלאת היסוסים. נמאס לי להיות כל הזמן בהליכה. עייפתי מלצעוד בדרך לא ברורה, לא זרועה. רחל, איך את עושה את זה כל כך הרבה שנים? איך לא גוועו דמעותייך? מעיניי שלי הורקו.

עצרתי לרגע על אם הדרך, לחצתי השתק. עצמתי עיניים, ביקשתי דממה. רציתי לשמוע. והיא הבטיחה וקיימה. היא לא מנעה קולה. התיישבה לצדי, ליטפה ובכתה, מצאה את דמעותיי האבודות, את חושיי המשותקים. חיבקה כשמיכה, ניחמה וריפאה ובראה בי כוחות. הדרך הארוכה מייצרת ספקות אבל אני כאן יודעת את חכמת הדרכים כי בסופו של דבר הם שבים, הבנים. מוכים, חבולים, שותקים אך שבים. אני רחל אשר מחכה בלילות ורואה את האורות של כל הדורות. מותר לך לנוח אך לא לעצור, אל תיתני לספקות לבנות בך חומות. האמיני בטוב והמיטיב שרואה אותך. עמוסה ומבולבלת. הוא רואה אל תוך עינייך. אל תוך שתיקותייך, רואה כי גוועו דמעותייך.

בכל הדורות אנו צועדים בדרך. אך את יקירה תזכי גם להגיע. הניחי לספק וראי האורה. היא קמעה קמעה. אך השחר שלך כבר עלה. גאולה.

atarMbaolam

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם