ח"ש

כנראה, יש נקודה כזאת.

שהיא המנוע של הכול, והיא היעד של הכול.

ואנחנו מחפשים אותה, בכל שיחה, בכל צחוק, בכל שיר, בכל מבט, בכל הקשבה.

כשאנחנו לא בדיאלוג אִתה, הבדידות מיד מורגשת בכל הגוף שלנו, שאנחנו גם נרגיש, וגם את הגלות שלה, קרה כזאת; בעצמות. מבולבלת, חסרת כלי, חסרת אהבה.

וכל אחד צריך למצוא את הדרך שהוא נוגע בה, ושהוא חושף עוד חלקים ממנה, שהוא מגלה אותה, שהוא חוזר אליה, ומתקן את הברית ביניהם.

אני, לרוב מדבר אליה. לעתים אני שר אליה. לעתים מנגן. לעתים אני מרביץ מכות אליה לעתים אני מנסה לעבור אליה דרך עברות, ככה בקפיצה. שבתכל'ס זו נסיגה, אבל אפילו אז, זה בשבילה.

ולפעמים אני פשוט מכין אליה חביתה מאוד מושקעת עם איזה תבלין מיוחד, רק שלי. גם זה עובד.

וכשזה מצליח באיזושהי דרך, אפשר להרגיש את העונג שלה בכל הגוף. מימשו אותה, היא ממלאת את ייעודה. איזה כיף זה, הכי כיף שיש.

כשזה קורה לא צריך רע, ולא צריך עצבות, זה קורה, הזיווג בין האור לכלי. וזה הכי טוב שיש.