חמלה חופשית

1858526 790

תגובה לקריאה לציבור הדתי להצטרף למחאת הנכים

בנימין שינברג

אחד ההישגים הגדולים של השמאל הישראלי הוא המיתוג שלו כ"מחנה השלום". בתודעה הישראלית רק השמאל רוצה שלום, ומי שמתנגד ל"תהליך מדיני" הוא בהכרח מחרחר מלחמה.

מובן שזה שקר גמור. בימין רוצים שלום לא פחות מהשמאל, פשוט לא חושבים שוויתורים מופקרים הם אלה שיביאו אותו.

תופעה דומה קרתה גם בתחום הכלכלי. השמאל הכלכלי בארץ, להלן 'סוציאליזם', מציג את עצמו כ"מחנה החמלה". רק להם אכפת מהחלשים בחברה, ומי שחולק עליהם הוא "קפיטליסט חזירי חסר חמלה". המאמר שפרסמה כאן בשבוע שעבר א"ס בנוי על ההנחה שרק השמאל שייך ל"מחנה החמלה". איך ייתכן, היא שואלת, שהנהגת הציונות הדתית מתנגדת להעלאת קצבאות הנכים? איפה החמלה שלכם?

ובכן, הרשו לי לחדש חידוש. אני כקפיטליסט מרגיש כלפי החלשים בחברה לא פחות חמלה, פשוט אינני מאמין ששיטת הקצבאות היא פתרון אמתי צודק וישים למצוקת החלשים בכלל והנכים בפרט.

למה? מהסיבות הבאות:

א. חוק שימור הכסף - כסף איננו צומח על העצים. אם רוצים לתת יותר למטרה מסוימת, השאלה הראשונה שצריך לשאול היא מאיפה יבוא הכסף. לדברי א"ס ישנם בארץ כ-230 אלף נכים. לפי זה, תוספת של אלף ש"ח בחודש לכל נכה תעלה למדינה 230 מיליון שקלים בחודש, כלומר כשלושה מיליארד (!) ש"ח בשנה. מאיפה מביאים סכום כזה? האם הכוונה לקצץ במקומות אחרים? להעלות מסים? להעמיק את הגירעון הלאומי?

ב. שאלת המוטיבציה - רובנו הולכים לעבודה כדי להרוויח כסף. אם היו אומרים לכם שתקבלו סכום דומה למשכורת שלכם גם בלי לעבוד, האם עדיין הייתם יוצאים לעבודה בכל בוקר?

זה בדיוק מה שקורה כשמחלקים קצבאות. ברור שבקצה ישנם אנשים שאינם יכולים לעבוד גם אם ירצו, אבל בהמשך הסקאלה ישנם אנשים אחרים. במאמץ מסוים הם יכולים לצאת לעבוד, בתנאי שזה יהיה מספיק משתלם. ככל שהקצבה עולה והפער בינה לבין המשכורת מצטמצם כך יורדת המוטיבציה לעבוד. קחו לדוגמה את קצבאות האבטלה. הרעיון הבסיסי הוא הגיוני - בואו נעזור לאנשים לגשר על התקופה שבה הם 'בין עבודות'. אך אם קצבת האבטלה קרובה מדי למשכורת, האדם יעדיף לנצל את החודשים הללו כדי ליהנות מהכנסה ללא מאמץ וכלל לא ינסה למצוא עבודה חדשה. בקצבאות נכות המצב אפילו חמור יותר, שכן לעתים אדם שעובד מוצא עצמו מאבד את הזכאות לקצבה.

ג. שאלת הקריטריונים - כאשר המדינה מחלקת כסף היא חייבת לקבוע קריטריונים. מי מקבל ומי לא? כמה מקבלים עיוורים וכמה חולי לב? במצב אידיאלי התנאים היו נקבעים על ידי ועדה מקצועיות וחסרת פניות. בפועל הניסיון מלמד שזה לא המצב. קריטריונים מהסוג הזה מושפעים מאוד מלוביסטים ומקבוצות כוח. מי שיודע לצעוק חזק יותר מקבל יותר ומי שאין לו גב תקשורתי או לוביסטי נשאר בצד.

בשלב הבא מופיעים השרלטנים שתמורת תשלום יודעים לנצל עד תום את התנאים, לסדר את האבחונים הנכונים ולשאוב מקסימום כסף מהמערכת. ראו למשל איך התפתחה תעשיית מיצוי הזכויות הרפואיות בשנים האחרונות. כך מתבזבז המון כסף, כסף ציבורי מתבזבז על מנגנון החלוקה והכסף של הנזקקים מתבזבז על 'מתווכים'.

ועוד לא דיברנו על כך שהקצבאות במצבן הנוכחי אינן מתייחסות למצב הכלכלי של האדם. האם באמת יש סיבה לתת קצבת נכות (או קצבת ילדים) לאדם מהעשירון העליון?

אז מה אני מציע? כאמור, גם לי אכפת ממצבם של הנכים, אני פשוט מחפש פתרון שגם יהיה אחראי כלפי קופת המדינה (כלומר הכסף של כולנו) וגם יהיה יעיל כלפי הנכים.

בעיניי הפתרון הנכון מתחלק לשניים:

א. סיוע בשירותים ולא בכסף - במקום להעלות קצבאות עדיף להשקיע בהוזלה של שירותים חיוניים לנכים, כגון טיפולים ומכשירי עזר. בצורה הזו נהיה בטוחים שרק מי שבאמת זקוק לסיוע ייהנה ממנו. הרי מי שאינו באמת חירש לא ייקח מכשיר שמיעה.

ב. עזרה בקהילה - א"ס כותבת כך: "הציבור מנהל מפעלי חסד אך שכח שאם היו הנזקקים חיים בכבוד לא היה בהם צורך". ואיך היו חיים בכבוד לשיטתה? על חשבון משלם המסים. למה זה טוב יותר מאשר להיעזר בעמותת חסד? אדרבה, מה שא"ס מציגה כבעיה לדעתי הוא חלק מהפתרון - עזרה מעמותות בתוך הקהילה. חלק גדול מהבעיות שתיארתי נובעות מכך שהקצבה מגיעה מ'המדינה', מין גוף עלום וחסר זהות. כך אנשים מרשים לעצמם 'לעגל פינות' ולהשיג זכאות גם כשאינם באמת עומדים בקריטריונים. 'מה אכפת לי, הרי אף אחד לא מפסיד מזה', חושב האדם לעצמו ומתעלם ממיליוני האנשים שהמסים שלהם מממנים אותו. לעומת זאת כאשר העזרה היא בתוך הקהילה אפשר לבדוק בצורה טובה יותר מי באמת זקוק ולמה הוא באמת זקוק, וגם מקבלי הסיוע יהיו אחראים יותר כאשר הסיוע מגיע מחבריהם וממכריהם.

החל מברית המועצות של המאה הקודמת ועד לוונצואלה של השנים האחרונות, הניסיון מלמד שהתערבות ממשלתית בוטה מייצרת בעיקר שוויון כלפי מטה, שבו כולם עניים בצורה שווה. דווקא מדינות שמפחיתות התערבות ומעצימות את השוק החופשי מאפשרות צמיחה של כלל האוכלוסייה. כך גם העשירונים התחתונים הם על פי רוב במצב טוב יותר מאשר מקביליהם במדינות סוציאליסטיות, ובנוסף יש להם סיכוי טוב יותר לשפר את מצבם בכוחות עצמם.

הוויכוח בין סוציאליזם לקפיטליזם היה רלוונטי לפני מאה שנה. בימינו כבר לא צריך ללמוד כלכלה כדי להכריע בו; מספיק ללמוד היסטוריה.


 

 

atarMbaolam

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם