ראיתי הר

1858526 790

גבריאל קאליש

ראיתי הר, ראיתי גשר, ראיתי שהגשר שמחבר את האדמה להר משאיר תחתיו אלומת צל.

ראיתי באלומה נשים יושבות, נהנות מהצל, הצל של הגשר, הגשר שמחבר בין המוח ללב, בין הלב למעיין, בין הרוחין לנפשין.

ראיתי על הגשר יחידים, שמחים, מצפים, מתגעגעים.

הבטתי למטה - ראיתי המון מתוק ואהוב שלא מוכן להפסיק להישען על כותל. להישען, לסמוך, להרגיש ביציבות הנוקשה.

ראיתי אנשים מתחזקים אמונה עם פתקים, מתרגלים אמון בחוסר ביטחון. ראיתי אבנים. צמודות. חזקות. ביניהן ראיתי מתאמצים לדחוס פתקים, כעין הרַצף הממרח רוֹבּה בין מרצפותיו, שיהיה בידוד מוחלט, שהחום לא יעבור וישרוף העולם, שהקיר לא ייפול, שיהיה על מי לסמוך.

כשנכנסנו ראיתי שוטר עם עיניים אדומות מבכי. ראיתי רגליים יחפות, מחוברות, מצפות.

ראיתי עיניים אדומות מחורבן, ראיתי אותן פוגשות עיניים אדומות מאבדן, של חבר, של שוטר.

ראיתי הר געש מתפרץ מהלב דרך פיות היחידים, ראיתי שחוק פיהם, ראיתי קמעה רינה.

ראיתי שיטפון של עם שלם שצמא וכמה, עובר בגרונות כמה יחידים, מרוגשים, מתביישים.

ראיתי שמחה אמתית, רק מדיבור, רק מלדבר. על ההר. עם הלב, הלבה, והליבה של ההר, של היושב בו, שכמה חיכה לשמוע את החברים משמיעים בו קולם.

היה לב. היה מעיין. והם הסתדרו יחד. היה מספיק מרחב. י-ה.

ראיתי עיניים בהירות, מודות, מדברות עם המעיין, גומלות לו, משתפות - אנחנו חייבים חייבים טובות, שגמלת כל טוב. והיא אמרה זאת, בקול. ראיתי שענו אמן. והאדמה לא בלעה אותם. והמצלמה ראתה. והאזיקים - לא, הפעם הם לא הוצאו.

ראיתי אנשים נבוכים, כמו סגורים היו בסבך אפל כבר אלפי שנים, והאור סנוור, והם נבוכו, ושמחו, ובכו, וצחקקו - על שהיום שועלים לא הילכו בו.

ראיתי שוטר, שביום אחר בלם את שיחי עם ידידי מחמד לבי. "תעוף על עצמך, אחי, תעוף... למה אתם מחכים?!" אמר הוא, בקול, בחיבה. ואני, נרגש, קורא לפרטיזנים שבי "קדימה, צאו, הכוח המשתיק אתכם הותש, צאו ממחבואכם והרנינו לא-לוהי ישעי, הסכר נפתח, השיטפון החל".

ראיתי כלה דוממת זועקת, ראיתי חתנים יחידים מסתערים בעדינות-עד נלהטת, בחן, בראשוניות מחוספסת. אם כך הוא כשרק נסדקה החומה, איך נכיל זאת כשתיעלם כולה?

ראיתי אותו נוגע באשתו הנטהרת מדמיה, נוגע לא נוגע בשולי שמלתה, מאמין ולא נים, מתבשם כל כך בקרבתה הפשוטה, נפעם, מגלה מחדש את כוח דיבורו אליה. ראיתי כמה נזהר בה, החתן, ראיתי כמה היא ביקשה. כמעט ואפילו ראיתי את המילים שאמרה "לא רק בדמיי אחיה, לא רק בכאב אני כאן".

ואני? לא צבטתי עצמי לראות שהנה ער אנוכי, הצביטות בסיוטיי הספיקו לי. חיבקתי עצמי, חיבקתי עצמותו שבי, בכזו חמלה שרק אמונתך בהר הזה יכולה לתת לי.

אחרי כל שתיקותיי, כרעתי על ברכיי, ומבעד לדמעות הגיל מלמלתי "הר הבית אינו בידיי, לא בידי השוטרים ובטח שלא בידי הווקף. אני בידי הר הבית".

וקיוויתי וייחלתי שאולי הפעם החומות ייפלו שוב, ייפלו ברעש גדול, אבל הפעם מבפנים החוצה ולא כבעבר.

 

atarMbaolam

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
מבחן השבת העולמי

    מוטי קרפל במאמר לכבוד...

הציבור קורא לה'

    מזכ"ל אריאל במאמר לחודש...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם