חולי צרעת בימינו

 2 zohar amar
טבע וריאליה בפרשיות השבוע
האם יש לנדות חולי צרעת בימינו?

פרופ' זהר עמר

התיאור של צרעת האדם בתורה כולל תסמינים שאינם מתאימים לשום מחלה המוכרת לנו בימינו (נגעי עור למיניהם, פסוריאזיס ועוד). גם מהלכות המצורע במסכת נגעים מתברר שלא מדובר במחלה קונבנציונלית (משנה, נגעים ג, א–ב). גם צרעת הבגדים והבתים משונה עד כי הרמב"ם, שהיה גם רופא, כתב בעניין הצרעת: "אינו ממנהגו של אדם, אלא אות ופלא היה בישראל" (הלכות טומאת צרעת טז, י).

השם צרעת בימינו הוא כינוי למחלת 'לפרה' (lepra; מחלת הנסן),אך היא אינה מתאימה לתיאור המקראי. זוהי פרשנות מוטעית בהשפעת תרגום השבעים ואִימוּצו בידי הנצרות. מחלה זו פוגעת במערכת העצבים ההיקפית ובקרומים הריריים, ובצורתה החריפה היא גורמת התעבויות בעור, חוסר תחושה ועיוות בגפים. היעדר טיפול הולם עלול לגרום נמק ושחיקת רקמות הגוף עד כי הקדמונים דימו זאת כביכול ל"נשירת איברים".

בלשון חז"ל המונח 'שחין' הוא שם כללי למחלות, בעיקר נגעי עור, ושם ספציפי למחלת הלפרה. אחד החולים המפורסמים ביותר היה נחום איש גמזו: "אמרו עליו על נחום איש גם-זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים" (בבלי, תענית כא ע"א). בתוספתא מוזכר שבסמוך לערים היו תלוליות חול החשודות בטומאת מת משום ששם נהגו נשים לקבור את נפליהן "ומוכי שחין את איבריהן" (תוספתא, אהלות טז, א).

מסורת תנאית מספרת שחולי לפרה נהגו לכרות את איבריהם המודלקים כריתה יזומהכדי שיוכלו להשתתף בקורבן פסח בטהרה: "שכך היו מוכי שחין שבירושלם עושין, הולך ערב פסחים אצל הרופא וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה ותוחבו בסירה ונמשך הימנו" (משנה, כריתות ג, ח).הניתוח נעשה בשדה, ונעיצת האיבר בקוץ של הסירהנועד להבטיחשהאיבר הנכרת, המוגדר רקמה מתה, לא יטמאאת הרופא ואת המטופל כאחד.

הנקודה החשובה לענייננו היאשמבחינה הלכתית חולה לפרה לא היה מנודה מבחינה דתית בשל מחלתו, כפי שהיה מקובל אחר כך בנצרות. מהחולה נמנע לבוא בקהל ישראל במקדש כאשר הוא במצב של חולי מתקדם, ולו נמק סרוח, כנראה בשל סכנת הדבקה. הוא היה פטור מקורבן ראייה לא משום פסול עקרוני אלא רק משום הרתיעה של הקהל הסובב אותו: "מוכישחיןופולפסין –אף על פישאינןראוייןלבואעםכלישראלראוייןהןלבואבפניעצמן" (ירושלמי, חגיגה א, א).

חולה לפרה לא הוגדר ביהדות טמא בחייו ובמותו. במערת קבורה שבגיא בן הינום בירושלים, שהייתה חלק מבית הקברות היהודי, התגלתה העדות הפתולוגית הקדומה ביותר בארץ ישראל לחולה לפרה (מהמאה הראשונה לסה"נ). לנוכח זאת מוכח שהמינוח העברי המודרני המזהה את מחלת הלפרה עם הצרעת מוטעה הן מבחינה עובדתית הן מבחינה הלכתית. להרחבה ראו מאמרי,"מהו השחין בלשון חז"ל",אסיאעה–עו (תשס"ה), עמ' 65–69.

פרופ' זהר עמר, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן

מוזמנים להיכנס לאתר "קדמוניות הטבע והריאליה בישראל": zoharamar.org.il

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם