הכלב התנ"כי

 2 zohar amar

טבע וריאליה בפרשיות השבוע

הכלב התנ"כי דווקא חורץ את לשונו

פרופ' זהר עמר

הקב"ה מבטיח בפרשתנו שבעת יציאת מצרים "לְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ז).במאמר זה נעמוד בקצרה על משמעותו של ביטוי זה ועל רקע מעמדו של הכלב במקרא.

הכלב נזכר במקרא 32 פעמים, והוא מבעלי החיים השכיחים ביותר סמוך למשכנות האדם. מוצאו של כלב הביתCanis lupus familiaris)) מהזאב, אם כי לאחר תהליך ביות ממושך הם נחשבו מינים שונים: "הזאב והכלב... אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה" (משנה, כלאיים א, ו). במצרים העתיקה כבר היו ידועים גזעים שונים, אף כחיות מחמד וציד.

המקרא מזכיר העלאת קורבן כלב כדבר משוקץ (ישעיהו סו, ג). פולחן הכלבים היה רווח בתרבויות הזרות בתקופת המקרא. הרודוטוס מציין כיצד המצרים היו קוברים את הכלבות בתיבות קדושות. בסאטירה יוונית שנכתבה על הפולחן המצרי נאמר: "אתה סוגד לכלבה, אני מרביץ לה מכות, כשאני תופס אותה גונבת מזונות". עדות לפולחן זה נמצאה למשל בחפירות באשקלון: מאות רבות של קברי כלבים שנקברו בתשומת לב קפדנית נחשפו שם, וכל הסימנים מראים שהם היו מקודשים לאוכלוסייה הנוכרית.

אולם בתרבות הישראלית הקדומה לא נהגו לטפח את הכלב לצרכים האלה. הוא לא נחשב מבוית במלוא מובן המילה. היחס אליו במקרא היה לרוב שלילי, הוא שימש ביטוי של בוז ופחיתות כבוד: "מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב" (מל"ב ח, יג), "הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי" (שמ"ב ג, ח) או "הַכֶּלֶב הַמֵּת" (שמ"ב ט, ח; טז, ט). כרגיל הוא נחשב כמפגע רע בסביבת האדם, כחיה רעה למחצה, ובמקרים מסוימים תכונה זו נוצלה להנהגת הצאן ושמירתו: "לשית עם כלבי צאני" (איוב ל, א).

תופעה שכיחה הייתה מציאותן של להקות כלבים משוטטים בחוצות הכפרים ובסביבות הערים. המפגש עם "כלבים עזי נפש"(ישעיהו נו, י-יא) עלול היה להיות מסוכן:"כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי" (תהלים כב, יז).נהגו להרחיקם ולהתגונן מפניהם במקלות (שמ"א יז, מג). קול נביחותיהם המציקות נשמעו למרחוק: "יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר" (תהילים נט, ז). הכלבים המסתובבים ניזונו משיירי מאכל אדם, כמו נבלות: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל). בתיאורי פורענות וביזיון הם מופיעים כאוכלי פגרי אדם ומלקקים את דמם(ירמיהו טו, ג; מל"א יד, יא; כב, לח ועוד).

על הרקע הזה יש להבין את הפסוקים בפרשתנו, שבהם מתואר הניגוד שיהיה בין קולות הזעקה של המצרים לנוכח פגרי בכוריהם: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" ובין התנהגותם הכנועה והשקטה של הכלבים: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ו-ז).דימוי זה מתייחס לשרבוב לשונו של הכלב ובהשאלה לפיו הפעור בעת פעולת הנביחה או הנשיכה, או אולי אף לסימני הכלב השוטה החולה בכלבת: "פיו פתוח, רירו יורד" (ירושלמי יומא ח, ה). התנהגות הכלבים המאופקת בעת יציאת מצרים מתוארת כתופעה ניסית, וייתכן שהיא באה להראות שאפילו הכלבים שנחשבו בקרב ישראל לבריות שפלות, הבינו את גודל השעה.

פרופ' זהר עמר, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן

מוזמנים להיכנס לאתר "קדמוניות הטבע והריאליה בישראל": zoharamar.org.il

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לא כל היקר נוצץ

  הטור של אבינועם הרש....

דרושה: התלמידה המושלמת

  שיראל ללום יוצאת נגד...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם