מתאבלים על הקדושה

froind kavuaa

הרב יובל פרוינד

לפעמים העיסוק במקדש דווקא מרחיק את האדם מן האבלות. הוא אינו מצליח להרגיש דבר. הציורים של בית המקדש ועבודת המקדש שהוא מכיר או מצליח לדמיין נראים לו רחוקים ותלושים – ואז במקום להתאבל הוא מתווכח עם עצמו כל הצום אם הוא בכלל רוצה בית מקדש ואם ישובו להקריב חיות בעולם שיש בו כבר טבעונות, ואם החרדים הם שבט לוי ואיך כולם בכלל יעלו בשני נתיבים לירושלים ואיזה בלגן יהיה שם, והרבה התרמות ודפים על הרצפה ורעש ולכלוך, ואם ייתנו לכתבי טלוויזיה לעלות להר הבית ומה בכלל נעשה עם המסגדים ומה יהיה עם הסכסוך... אבלות לא יוצאת מכל ריצת המחשבות הזאת – רק עוד קליפה של אטימות. סגירה סופית של נושא בית המקדש בתיקייה נידחת במוח, ומבוכה ובלבול לאורך הצום - על בדיוק אני צם?

נדמה שלא צריך לדבר על חורבן המקדש אלא על חורבן הקדושה. האבלות היא על אבדן הקדושה, על אבדן ההרגשה של השראת שכינה, על אבדן הנבואה ורוח הקודש, וגם ברמה האישית אבדן האמונה והתפילה, התמימות והטהרה. חורבן המקדש הוא האקט הסופי של התנפצות מדרגת חיים גבוהה, ושוב, זה לא רק קרה פעם או קרה שם בירושלים אלא זו התרוקנות נשמתית שקבעה סדר עולמי חדש שמשפיע על כל אחד ואחת מאתנו - חיסול של איכויות פנימית, אבדן של משמעות ורגישות, אטימות פנימית שמייצרת תחושות חיים שטוחות וחסרות עומק, של מילים בלי כוונה, תיבות בלי הד, מכאניות דתית שלא טעמה טעם דבקות מעולם, מכאניות אנושית שהמילה נשמה היא בשבילה מיסטיקה מופשטת ומיותרת.

נדמה לי שאם יש משהו שמאחד את כל החלקים בעם הרי שהוא דווקא האבלות הזאת. כל אחד מספר אותה בדרך אחרת – אבל כולם באימה גדולה מתחושת ההתרוקנות הפנימית. על פני השטח העולם משתכלל ועולץ, צבעוני ונוצץ, אבל בחדרי הלב השעמום, הדיכאון והריקנות מורגשים היטב. מנסים להסתיר אותם בעוד רעש ועוד מהירות, שלא נשים לב שבפנים יש משהו עמוק מאוד שכבוי כבר הרבה שנים, אבל לאט-לאט המחיצות והמסכים של ההסתרה נסדקים ונופלים והאמת הקשה של הוואקום הפנימי נחשפת ובולעת עוד ועוד נפשות – ועל זה אני מתאבל. על קדושה שאף אחד כבר לא ממש זוכר. על חיים מלאים שאף אחד כבר לא מצליח אפילו לדמיין עד שהיא נראית פאתטית. על דבקות באלוקים בתחושה פשוטה וישירה שהפכה לחזון נדיר. על עולם שלם שמנסה להסתיר את השבר הפנימי וכבר לא מצליח. על אנשים רבים שלא מסוגלים יותר לעשות שקר בנפשם ונותרים עם מהומה ושעמום שורף שמטריף את דעתם, ועל אימה גדולה מהתחושה שהאיכויות הפנימיות ממשיכות להתנוון ולהיעלם גם אם בחוץ אנחנו מתפקדים מצוין. על אלה אני בוכייה, עיני יורדה מים.

ליד:

אם יש משהו שמאחד את כל החלקים בעם הרי שהוא דווקא האבלות הזאת. כל אחד מספר אותה בדרך אחרת – אבל כולם באימה גדולה מתחושת ההתרוקנות הפנימית. על פני השטח העולם משתכלל ועולץ, צבעוני ונוצץ, אבל בחדרי הלב השעמום, הדיכאון והריקנות מורגשים היטב. מנסים להסתיר אותם בעוד רעש ועוד מהירות, אבל לאט-לאט המחיצות והמסכים של ההסתרה נסדקים ונופלים והאמת הקשה של הוואקום הפנימי נחשפת ובולעת עוד ועוד נפשות

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם