שחרר את הילד

13leviteh

יובל לויטה

חינוך גאולי

מאוד מאוד מצפה

סעודת ליל שבת, לאחר הבשר והדגים, הילדים הקדושים מיהרו לסלון לענייניהם. אמרתי להם בטון לא הכי משוחרר בעולם: "באו מתוקים, ה' (?) רוצה שנלמד משהו על השולחן, באו ונשיר משהו לכבוד ה'(לכבודי?)". בסך הכול נראה שאמרתי את זה "יפה", "בנחת", הרי זו שבת מנוחה. אבל מה לעשות, יש גם 'קול פנימי', ובו היה ניגון אחר לגמרי. בחוץ שידרתי בחירה חופשית, ושאני לא מחייב, ותעשו מה שמאיר לכם, אבל בפנים: "אני מאוד מאוד מאוד מצפה שתקשיבו לי".

ב"ה הילדים עוד לא 'התלכלכו' והם קולטים את הקול הפנימי, ומולו הם קצת מתנצלים, אך גם אומרים בנימוס "אבא, אולי יותר מאוחר, אנחנו נורא רוצים לשחק".

ואני עונה לקדושים: "מה שאתם מחליטים", והקול פנימי: "מה זה החינוך הזה, אולי אני צריך לחייב אותם, שילמדו 'כבד את אביך'..." וכו'.

כך זה תמיד כשאני לא באמת משוחרר, אז מגיעה איזו 'הצדקה תורנית', כאילו אני מסביר לעצמי ש"אני משוחרר, לי אישית זה לא ממש חשוב, אבל התורה אומרת את זה"... אך מי שכבר זכה לקצת כנות עם פנימיותו יודע שזה לא יעבוד ככה. כלומר, פנייה וקשר עם הילדים מתוך אגו, מתוך שליטה, מתוך ידיעות תורניות, לא באמת מאפשרת קשר מהותי, בחירי, קשר שמכבד את מקומם, את רצונם. אז מה לעשות? לוותר על מה שחשוב לי? זהו, זה בסדר שלא ילמדו, שלא ישירו שירי שבת, מה עם מה שחשוב לי, שמשמעותי בעבורי?

החוצפה שלהם היא בשבילנו, התקועים בעבר, התקועים בדעות, והיא באה לעורר להשתחרר, להרפות קצת את הדעת, את כל התורה שצברת

דור של אור

נראה שה' בתקופה הזו מבקש מאתנו משהו הרבה יותר פנימי, כהורים, כמורים ובכלל בכל הקשרים שלנו - עומק בתוך עומק, להיות מחוברים למקום הרבה יותר שורשי בתוכנו ועם יקירינו. פעם היה מספיק דיבור קצר של האב כדי שכולם יעמדו לדום, מתוך יראה פשוטה שהייתה בעולם, היום זה כבר לא מספיק יותר. זה דור של אהבה, דור של אור, דור של גאולה, הילדים לא מסתפקים בציוויים וחיובים, אלא רוצים הרבה יותר, הרבה יותר אמת, הרבה יותר קרבת ה'. זה מחייב אותנו למצוא בתוכנו תשובות ממקומות הרבה יותר עמוקים ופנימיים. הצורה הקודמת אפשרה להורה ולמורה רק לצוות ולהורות (ראה שיחת פתיחה של האדמו"ר מפיאסצנא לספר "'חובת התלמידים' בפנייה ישירה ומרגשת להורים ולמחנכים), והילד היה מתבטל, בצורה טבעית, ללא שאלות "מיותרות". התקופה החדשה והנפלאה, תקופת עקבתא דמשיחא, מביאה אִתה אור חדש.

הרב קוק מלמד לשנות את היחס כלפי הנבואה שאנו ממש כבר בתוכה, של ה"חוצפא יסגה". הוא מלמד שהחוצפה הזו היא לא בעיה, היא מציאות אלוקית מכוונת, כדי לשחרר אותנו מהדעת הקודמת הגלותית, של הטוב והרע - דעת חשובה, אך עדיין לא הדבר עצמו. אנחנו עדיין מחוץ לגן עדן, אור הגאולה שייך לעץ החיים, לאור של אחדות, של שחרור הפירודים והשיפוטיות של הדעת ומציאת קשר וקרבה ממקום אחר. לכן החוצפה הזו היא נפלאה, היא מחייבת אותנו למצוא מקום חדש. נקודת עיכוב עיקרית שהפוקוס עדיין נשאר בחוץ, ויש לו צורה טרחנית וחיצונית לילד, והוא מאבד את הקשב. [אא1]כלומר בשיחות הורים ומורים עדיין יש הרגל לדבר על החוצפה של הנוער, על פורקן העול, כבעיה חמורה. זה נובע מתוך פחד - מעדיפים להגיע להסכמה משותפת ש"בזמננו זה היה אחרת לגמרי", והילדים של היום... די, לא נמאס?

הילדים של היום הם קודש קודשים, יש ממש מקום לחוצפה הזו, זה לא רק יצר קטנוני, זה הרבה יותר מזה. זה בשבילנו, ההורים והמורים. "כשמסתכלים בחיצוניות מסיחים דעה גם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים (לאמת, לדבר ה') בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני (האמתי) הולך ומשתכח, וכיוון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר אין אתה" (הרב קוק, קובץ ג כד).

החוצפה שלהם היא בשבילנו, התקועים בעבר, התקועים בדעות, והיא באה לעורר את ההורה והמחנך לקפוץ פנימה, גם אם הדיבור של הילד סותר את דעותך, ונאמר בצורה מתריסה, בטון לא יפה. מה באמת הוא אומר? נדרש מאתנו ממש לקפוץ, להשתחרר, להרפות קצת את הדעת, את כל התורה שצברת, ולמצוא כל פעם מחדש את רצון ה'. אנחנו מעדיפים עדיין להיתפס לשיטות חינוכיות, רק לא לגעת בקרביים של הילד, בקרביים של עצמך. אומר שם הרב קוק שה' לא רוצה שנסתתר מאחורי העץ, בהאשמת הנחשים והיצרים, שלא נסתרר מאחורי הכוח שלך כגדול עליהם, הכוח החיצוני והרוחני שלך, אלא "אייכה" - לא תיאוריות, אלא מגע ישיר עם הילד, אמתי, תמים, בגובה העינים, בענווה, כנשמה אל נשמה.

למחרת בסעודה שלישית, שוב אותה תמונה. ארוחה קצרה והליכה לסלון, אך הפעם שתקתי, פניתי פנימה, בתפילה - לא לילדים, לה' יתברך - ביקשתי את פניו, בתוכי, והוא מיקד אותי לעזוב אותם ופשוט להתחבר בעצמי לשבת, ללימוד ולשירים, מתוכי, ברגש, באמת, לא כמחנך וכמראה את הדרך, אלא חיבור פשוט ומשוחרר. אתה בעצמך בן, תתחבר לאבא.

המשכתי לעצום את עייני, ופי החל לשיר מעצמו "כאייל תערוג"... ו"גם כי אלך בגיא צלמוות... אתה עמדי", ו"אם אשכך ירושלים שלי, אוי תישכח ימיני" ודמעות קלות נזלו מפתחי העיניים, גן עדן כזה, נעימות כזו, עונג כזה, דבקות כזו. והנה בפלאות, כנס גלוי, חשתי יד קטנה על כתפי מצד אחד, ומצד שני יד אחרת, ואוזניי קולטות קולות מלאכים, תינוקות של בית רבן, ילדיי האהובים, מצטרפים ושרים יחד אתי ליד השולחן. באו בטבעיות, בבחירה שלהם, מתוך רצון להיות בחיבור עם אבא, הצטרפו לניגון שלי עם ה', לא כי מישהו ביקש מהם, אלא מדחיפה פנימית. קול ה' שבלבם מתגלה, ואמר להם "מתוקים, לכו לאבא, תראו כמה הוא קרוב, כמה הוא מלא אהבה, לכו תקבלו מזה גם". זה היה כל כך קרוב, כל כך אמתי. רצוני הפנימי להיות עם ילדיי מתקיים, הרצון לתת להם יידישקייט, לשיר אתם בשבת, מתקיים אך ממקום שונה לגמרי.

אין כאן רעיון שלי, אלא קיום עצות והדרכות, של מדריכי הגאולה, הצדיקים והחסידים, בעלי רוח הקודש שצפו את דורנו המבולבל, וגילו איך למצוא תיבה להינצל במבול הזה. אחת מהעצות היסודיות, כמו שאמרנו, היא שינוי הפוקוס. "האדם הוא הפנימיות" צועק מוהרח"ו (שערי קדושה). לשחרר את המבט החיצוני וליצור חיבור אמיץ פנימה, לעצמך, ומשם לילד. "חיי עולם נטע בתוכנו", למצוא את תשובת ה' העכשווית, את הנקודה ששייכת ללבך מאת ה' בעת הזו (ליקוטי מוהר"ן לד) בהתאם לזמן, למקום ולילד הספציפי. מחר, ואפילו עוד שעה עם ילד אחר ובמקום אחר, התשובה תהיה שונה, אולי אפילו הפוכה. בשביל זה צריכים כלים גמישים, יכולת לשאת הפכים.

"לך לך", הורה אהוב, צועקת הפרשה, לאן? לך! "שכל הילוכך ונסיעתך יהיה לך ואליך לבד, לעצם נקודת האמת שזה עיקרך וחיותך" (ליקוטי הלכות ה' גנביה [אא2]ה-ז,ח). זה נשמע סוציומטי - מה עם הסביבה? מה עם האישה, הילדים? יש כאן סוד, לעולם לא תדע באמת מה נכון בעבורם, אם תיהיה מנותק מעומק פנימיותך, מנשמתך. כל תשובה אחרת שאתה נותן להם מגיעה כנראה מ"ארצך", "מולדתך" או "מבית אביך", אולי תשובה שתמיד שמעת בבית, ביישוב, בביה"ס, שתמיד אמרו לך שזה ככה, ואתה ממשיך את אותו הרגל, וקורא לו אמת. מכל זה, הורה אמיץ – "לך לך", העז ללכת פנימה מעבר למה שאתה מכיר ורגיל, חפש את התשובות בעומק העומקים שבך. זה יחזור אליך, אמן.

 



 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ניגון העשבים השוטים

  דספסיטו שלא הכרתם ואתם...

רוצים לחיות – לא להתמגן

   הרבנית נעמי שחור במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם