למען השם, תגיד שאתה אוהב

6levite

יובל לויטה

חבר קרוב בחר להגיד לי כמה דברי אמת נוקבים באשר לקשר שלנו, שממש לא היו נעימים לנפש, וגרמו לה זעזוע פנימי. זו הייתה הרגשה של יציאה ממקומי (המדומה), מהמקום "היודע", השקט, למקום לא ידוע בכלל, לא שקט בכלל. הנה, רגע לפני התפילה הכי גבוהה בשנה, תפילת נעילה, מתברר שהסתובבתי "מלא בעצמי", מי יכול עליי אחרי ראש השנה באומן, וידויי הדברים הכנים, התפילות הקדושות. מסתבר שבאתי ליום כיפור רק כדי לסמן את הנוכחות. כמו בבית ספר, שהיינו באים בתחילת היום רק כדי שהמורה יכתוב (ויחתום) שאתה נוכח, ואז נעלמים לשאר היום. והנה השיחה הזו בדרך לבית הכנסת, הפילה את מגדל הקלפים המדומה שבניתי לעצמי, בניין שנשען על ביטחון מדומה,יציבות מדומה של הבנות וידיעות. התחושה הראשונה היא חוסר אונים גדול, ערפל. הנפש מנסה להצדיק, להתגונן, להראות לאחר שגם אצלו יש צדדים לא יפים. ככה, כמו ילד שתפסו אותו על חם ומתקשה לעמוד במעמד המפתיע הזה שלא תכנן לפגוש.

החלפנו בינינו עוד כמה דברים לא פשוטים, אך אמתיים, אך שום דבר לא ממש נסגר. ההרגשה הלא נוחה הזו, חוסר האונים הזה, הלב הנשבר הזה. מה עושים? כמה קשה לנו להיות במעמד הזה, באי-ידיעה הזו, אבל באמת.

התקדמתי באטיות לכיוון בית הכנסת, מכונס עמוק פנימה, תוך כדי תפילה חרישית, בשפלות, בלא ידיעה על כלום, ובפלאות, "הפוך על הפוך", זה היה כל כך קרוב, כל כך אמתי. הנה ה' החזיר אותי למעמד הנפשי האמתי של היהודי, שאנו כל כך פוחדים ממנו, של אי ידיעה, של חוסר אונים, של נזקקות אינסופית, של תלות אינסופית. מצב זה מעורר מיד רצון וצורך אמתי לתפילה, לעזרה, להתחנן, לבקש, להתנצל. לא כי כתוב בסידור "על חטא שחטאנו לפניך בעינים רמות", לא קריאת מילים כמו "רובוט קדוש", אלא תפילה,תחנונים, באמת. "אוי אבא רחמן, אני כל כך מצטער, איך הרמתי את האף כל כך, איזו גאווה, ועוד על החברים הכי טובים שלי, על אשתי, על ילדיי, אוי... איי... סליחה ה', סליחה חברים, סליחה משפחה, שכל כך התנתקתי, כל כך נאטמתי".

יש לנו פה עסק עם "האינסוף". הידיעה היא סוף, והיא עושה גבול ומידה לאינסוף ב"ה. זה נפלא ונכון מצד אחד. אבל יותר מזה, המדרגה הגבוהה ביותר של הידיעה באמת לאמתה היא "אי הידיעה", זה מעבר פנימי עמוק של שחרור הדעת

יש לו דרכים משונות לומר לנו שהוא אוהב

מתברר שיש לו, לה' יתברך, דרכים משונות לומר לנו שהוא אוהב. "את אשר יאהב ה' יוכיח". הוא שלח אליי שליח נאמן, חבר אהוב, כדי לשחרר אותי מעצמי, מהדעת של הישות החיצונית, כדי להיות קרוב באמת. כי הוא, הרחמן, יודע שהרבה יותר רע לנשמתי, ולא נעימים לה השקרים שלי, שמזייף קשרים אך לא תמיד מצליח בעצמי לגלות את הזיוף. בשביל זה יש חברים. עכשיו כשאומר: "אנא ה' הושיעה נא, אנא...אני לא באמת יודע מה לעשות, לא יודע איך להתקרב אליך, לא יודע מה נכון, אבא אני זקוק לך נואשות, חייב אותך... וגם יש לי בושה מהדמיון שהיתיי שקוע בו, שחשבתי שהגעתי, שאני כבר אתך לגמרי, ואף אחד לא יכול עליי"... עצם השיחה ושפיכת הנפש הכנה הזו אתו יתברך, עצם המפגש עם החסרונות והגאווה שלי, באומץ בלי לטשטש, כשאני רואה את "העינים רמות", בלי לדעת מה לעשות, בלי פתרונות – הדברים האלה בונים מקום שיוצר השלמה, נעימות כזאת, בכי של דמעות מתוקות של ילד אמתי תמים שתלוי לגמרי באביו ובאמו "כגמול עלי אמו". עכשיו הייתה מנוחה בנפש, מנוחה שהוא רוצה בה, לא מדעת, לא מהבנה, מנוחה מעצם ההישענות עליו, מנוחה שנובעת מאור מקיף של אמונה, ולא ידיעות אנושיות פנימיות מצומצמות שנותנות שקט ומנוחה זמנית מדומיינת.

"שלא נדע"

יש בסיפור הזה נקודות רבות לדבר עליהן בהתקשרות שלנו לה', ולבני אדם. אני רוצה לדבר על נקודה שמעסיקה אותי זמן רב, וה' שולח כל הזמן רמזים ללמד אותי את הנקודה הזו.

החכמים מגלים לנו "שעיקר הידיעה שלא נדע". רבי נחמן עוסק בזה רבות. בחיי מוהר"ן ('גודל השגתו' מא) סיפר לתלמידיו לאחר חג הפסח בשנת תקס"ה על שני דברים שנודעו לו עכשיו, אך אמר שאינו יוכל לאמרם, כי נראים כפשוטם, כי גם כפשוטו של דבר הוא כך לכאורה, אך אף על פי כן נודע לו עכשיו אלו הדברים, ואחד מהם היה: "שתכלית הידיעה שלא נדע ממש". ואמר ר' נתן תלמידו שם: "ולא ביאר גם כן כלום, רק דחק גם כן התיבות: 'אשר לא נדע ממש'".

התורה, והצדיקים שבכל הדורות, באים לכוון אותנו למעמד הנכון והמדויק מול החיים, דיוק אלוקי ולא דיוק אנושי, של שכל מצומצם. "עיקר הידיעה שלא נדע" - בא לשחרר אותנו מהדמיונות, שהם כולם יושבים לנו בדעת ובלב, הבנות והרגשות שאנו לכודים בהן. הצדיקים השיגו בצורה הכי קרובה כמה שאפשר, ומותר, את האלוקות, "והפליג מאוד בגדולת הבורא יתברך, אשר אי אפשר לבאר... שאף על פי שזוכים לזו הידיעה אשר לא נדע, אף על פי כן עדיין אין יודעים כלום... כי יש ידיעה למעלה מהידיעה, השגה למעלה מהשגה, גבוה מעל גבוה..." (שם אות מב). הצדיקים מלמדים אותנו שיש לנו פה עסק עם "האינסוף", וכל המשמעות של בחינת הדעת והידיעה היא סוף, כלומר הבנה והשגה, שמתיישבת בלבנו ובמוחנו, והיא עושה גבול ומידה לאינסוף ב"ה, זה נפלא ונכון, מצד אחד. אבל יותר מזה, המדרגה הגבוהה ביותר של הידיעה באמת לאמתה, היא "אי הידיעה", זה מעבר פנימי עמוק של שחרור הדעת, של היש (האני) אל האין. 'האין' הוא המצב והמעמד הנפשי הכי גבוה שאדם יכול להגיע בתוכו. זה דורש מאתנו להסכים לא תמיד לדעת, זה דורש כזו ענווה, כזו שפלות דקדושה (לא של "אני לא שווה" מחסימות הילדות).

כל אחד יכול לזהות כמה הנפש שלו דורשת לשלוט במצב, להיות בעניינים, מודע, מבין, יודע. כשמתבוננים על זה היטב רואים שלרוב זו תוצאה של פחד. פחד לא לדעת, פחד להיות בחוסר אונים, פחד שאם אשחרר אולי אפּגע, או שלא יעריכו אותי. העולם לדורותיו, והמאה שלנו בפרט, דורשים לכאורה הבנה מהירה. מה מחשיבים היום? מי שמגיב מהר, שולט, יודע, מדבר, בלי גמגום, בלי עצירות, בלי נשימה, ואפילו יש קורסים שמלמדים איך להגיע למצב "שידור", שיעבור במה, העיקר להראות... שיחשבו... שישכנע. לא באמת חשוב שאין לך ביטחון, שאין לך שקט, שאין לך שמחה, העיקר שיחשבו, שיראו...

המעמד של אי ידיעה, של חוסר בהירות, של ערפל, של שתיקה, של חוסר אונים, של רגש מתפרץ בלי הסבר - אלו דברים שברומו של עולם, והם כל כך מזולזלים בעינינו, וכמו שאמרנו הזלזול הוא לא מתוך גדלות אלא מתוך פחד.

יחד אמתי

כמורה וכאדם שזוכה להשפיע לנשמות רבות, אני מזהה עוד יותר כמה יכולה להתחזק הקליפה הזו של הדעת, של המאמץ להיות בשליטה, לא להיות בחוסר אונים, באי ידיעה; לובשים "חליפת שריון" של רב או להבדיל אלפי הבדלות של גורו, חליפה שמשדרת ידיעה תמידית, של יצור מושלם, תמיד נינוח, שלו, רוחני, לא נפגע, לא נעלב, לא כועס (זה יוצא בבית, כשלא רואים), ובאמת זו חליפה שמסתירה את הדבר הכי עמוק בעולם, הכי יפה בעולם, כל כך מלא חן, מלא קרבה - מצב הלא יודע, שם יש דבקות אמתית, הנברא משחרר את הידיעות שלו, הנפרדות, והופף להיות אחד עם ה'.

דרוש אומץ להתחיל להקשיב, ולפגוש את המקום של הלא יודע, ואז מתחברים לידיעה עליונה ורחבה הרבה יותר, ידיעתו יתברך. החליפה המזיופת הזו של הדעת משאירה את האדם כל כך בודד, נעול בתוך עצמו, בתוך ידיעותיו. כל כך נעים לשחרר, ובעיקר זה מחזיר את האנשים הקרובים אליך. אתה כבר לא לבד, פתאום זה יחד אמתי, בלי למעלה ולמטה.

בסיפור שהזכרתי ובהתרחשיות רבות נוספות שה' מזמן לי, הולכים ומתבהרים רחמיו העצומים דווקא כאשר הוא מייצר לנו מצבים, מפגשים ואירועים שנראים כצמצום, כקושי, כמניעה; אך באמת הם באים לשחרר אותנו – לטובתנו - מהדעת שלנו, מהניתוק שלנו, מהאחיזות שלנו. הוא רוצה לזכות אותנו יותר ויותר למקום הנפלא הזה של אי ידיעה, שכולו ידיעה, שהיא גם זו שמקרבת בין האנשים, מאפשרת לקבל זה מזה, משחררת את המעמדות הדמיוניים של משפיע ומקבל, ומביאה לאחדות פשוטה של נבראים, שמגלים את בוראם, "וידע כל פעול" - שהוא לא יודע, אמן.

atarMbaolam

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם