יובל לויטה

13leviteh

יובל לויטה

הפנים האמיתיות של החיים

 

"הויסה" סוסים

אנסה לשתף קצת מחוויות שעלו בהתבודדיות של חודש אלול. אני מודה שזה מהלך לא פשוט כי התבודדות היא המקום שהוא בתוך "חדרי חדרים", "הפנים פנים" של החיים. ההתייחדות הזו עם עצמך, עם ה', "כגמול עלי אמו", היא אינטימיות שאי אפשר לתת לה באמת שמות והגדרות - זה מקום של להיות חשוף, לבד (לא בודד), ללא לבושים, ללא דבר להסתתר מאחוריו, באים להיפגש, לעצור את הסחות הדעת, להפסיק ולו לרגע את כל ה"בריחות" שעושים לענייני העולם הזה; הרי תמיד יש שם משהו מאוד חשוב שצריך לטפל בו, לעשות, משימות גשמיות ורוחניות, שחייבים, מוכרחים צריכים (אותיות חמ"ץ) לעשות.

והנה מעזים לעצור. "הויסה" סוסים, מושך במושכות ומטה את העגלה ל"שביל אחד מן הצד", ליערות ולשדות, כי המלך בשדה. זהו, הגענו. אני ממשיך פנימה ואתם - סוסים של דאגות, ספקות, שכל - חכו כאן, אל תיבהלו, עוד נשוב.

שם בהתבודדות מתאפשר פשוט להיות, לפגוש, לחשוב, להרגיש, להיות בקשר פשוט. שם נחשפים ונגלים עומק הגעגועים, האהבה, השמחות, וכן עומק הכאבים, הפחדים והחולשות (לכן גם לזה כל כך הרבה מניעות).

רגשי אשם בשם ה'

באלול כמו באלול ההתבודדויות פונות לחשבון נפש, להתבוננות על השנה וכו'.

בהתבודדות שאני בוחר לשתף, ה' האיר עיניי על דבר נפלא שאני חש שהוא יכול לחזק ולעזור.

לאחר שהתמקמתי, מצאתי מקום לשבת וליישב את דעתי. אני קולט שאני מיד מתחיל "להסתער" על התיקונים, כלומר המחשבות מתחילות להתרוצץ - מה לא היה בסדר, וידוי, חרטה, איך אפשר לדייק יותר, מה לקבל עליי לשנה החדשה...

ואז ה' עזר והראה לי שאני ממשיך את שעטת הסוסים. אמנם באופן קצת יותר רוחני, אך דוהר בעצבנות פנימית, בחוסר סבלנות, חוסר כבוד ורגש למקום שלי העכשווי. ההתעוררות הייתה מתוך כך ששמתי לב שאני מתמלא בחוסר שקט, שהנפש הולכת וסוערת, ומי אחראי לזה? האם ככה מוכרח להיות מהלך של תשובה, של התקרבות?

ראשית הוא הראה לי את כל מה שנבנה כבר בנפשי, את הטוב, את הגדלות, את כל האור שכבר מתגלה דרכי, ולאחר מכן גם את הקטנות והמקומות הלא מתוקנים. אבל זה לא אני, זה הוא הראה לי

ה' נתן לי לזהות שזה סתם קפדנות פנימית ורגשי אשמה, שמתלבשים ביראת שמים, דרישות יתר, שיפוטיות וביקורת, ולא שום בירור אלוקי, לא שום דבר ששייך באמת אליו יתברך, אלא הרגל, הרגל נפשי להחמיר עם עצמי, לדרוש, לא להניח; יש דברים שצריך לעשות, "לא באנו לפה לשחק"...

לאחר הזיהוי של הירידות העצמיות, התחלתי לנשום, ב"ה. "תודה אבא, הנה עכשיו באמת הגעתי. שלום, מחילה שלא הייתי פנוי אליך, סליחה 'שבאת ואין איש', הייתי צריך קצת לרדת על עצמי שאני לא בסדר. עכשיו אני מוכן להיות, 'אנא זמין למהוי'".

וזה היה כמו פלא. רצף המחשבות והדיבורים השתתק, נוצר מרחב, בגוף ובנפש ובכל פנימיותי. פתאום הכול בסדר, הכול טוב, זה היה, כמו שהיד שלו מלפפת את הכתף, ולאחר מכן - הופ, הוא מניף אותי בידיו, ומערסל אותי כמו תינוק, והנה הוא שר לי שיר נעים, מרגיע, שמתנגן דרך פי. "שכב בני, שכב במנוחה". והנה הכול טוב, במקומו, נח, יפה, מתאפשר, מלא חיות ורצון.

לראות את החסרונות ממקום אלוקי

ההמשך של המשפט היה אחר לגמרי. הסדר שבא ממנו הוא שונה: ראשית הוא הראה לי את כל מה שנבנה כבר בנפשי, את הטוב, את הגדלות, את כל האור שכבר מתגלה דרכי, ולאחר מכן גם את הקטנות והמקומות הלא מתוקנים. אבל זה לא אני, זה הוא הראה לי, זה כל ההבדל - כשרואים את החסרונות ממקום אלוקי הם לא נראים כאלו מכוערים. כאשר זה גילוי שבא ממנו, יש אפילו הודיה על עצם המפגש האמתי עם נקודה שהגם שהיא לא נעימה יש הבנה והסכמה שבאמת אני רוצה להשלים אותה, למעני, למענו. זו לא הרגשה של "תיק" אינסופי כזה של "לא בסדר" (שחשים כאשר חשבון הנפש בא ממקום לא אמתי, לא מבורר, מדמיונות אישיים).

הכלל הוא שחשבון נפש אמתי הוא חשבון שנעשה עם ה' יתברך. אתה מרפה ונותן לו להוביל את הכיוון, לבקש ממנו שהוא יראה מה לתקן, וגם איך. כשזה אתו, חשבון הנפש הופך להיות משהו נעים, משחרר; תשובה מאהבה, שבים למהותנו, למקומנו האמתי, ובעומק הדברים, הפרטים הרבים של חשבון הנפש הולכים והופכים שוליים, והעיקר הוא עצם המפגש עם אבא, עם המלך. זה ממש העניין של ראש השנה - מחדשים את הקשר עם המלך. אמנם זהו יום דין ומשפט, אך בשורשו כולו רחמים, כולו רצוף אהבה. מתברר בעומק שהמתקת הדינים בראש השנה היא לא מסניגור כזה שהצלחתי לגייס, אלא מעצם המפגש המחודש עם המלך האהוב. "ובהגיע תור אסתר... לבוא המלך לא ביקשה דבר", אין עוד משהו שחסר באמת חוץ מהקרבה והדבקות בו יתברך. "זה כל החיסרון שלי - הקשר אתך. הנה הוא התמלא, תודה".

זו הפרשה שלנו השבוע שהיא הכנה לחג: "אתם ניצבים היום כולכם... ראשיכם... זקניכם... טפכם נשיכם... מחוטב עציך עד שואב מימיך". ובחסידות לומדים את הכול באדם אחד - גם הראש והגדלות, גם שואב המים שבי והקטנות, כל חלקיי ניצבים היום בהשלמה. אני רואה אותם, לא מטשטש, מוכן להיות, אך המילים העיקריות הן: "לפני ה' א-להיכם". כל המציאות שלי אינה עצמית, היא חלק ממנו, זה פאזל אחד שלם - שלו, וזה מעמד עצום ונפלא של להיות נוכח באמת, עם הגדלות ועם הקטנות, לפניו יתברך, אצלו יש מקום לכול.

חוזרים לסוסים ומתפללים להמשיך את הקשר, את הקרבה, גם בתוך העולם הזה, מחוץ לשדות. שנה טובה, שנזכה לחיים אמתיים נצחיים, חיים של קבלה, של אמת, של קרבה מחודשת עם עצמנו יקירנו, עם שורשנו. יהי רצון שתהיה זו שנת גאולה, פרטית וכללית ברחמים, אמן.

 

 

 צילום: יחסי ציבור

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נקודת ההכרעה

   הצצה ראשונה לספרו של...

קומו ונעלה ציון

   שר החינוך במאמר מיוחד...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם