הנפש כמראה לדבר ה'

13leviteh

 

יובל לויטה

השתקפות הנפש מול ההלכות

אני רוצה לשתף אתכם בחוויה ובהבנה קטנה שהייתה לי בתוך ימי בין המצרים ובתשעה באב.

כמו כל יהודי שרוצה לקבל עול מלכות שמים, שחשקה נפשו לקיים את רצון הבורא השייך לזמן העכשווי, ישבתי ולמדתי את ההלכות הקשורות לימי בין המצרים.

וכאן יש נקודה שאיננו תמיד ערניים אליה – ודאי שההלכות הן לכלל ישראל, אך כל נפש עוברת באופן פרטי משהו אחר מול כל מצווה והלכה. מה שהכי קשה לאדם אחד דווקא קל לאחר, ולהפך. וכן לפי האר"י הקדוש, לכל אחד יש מצווה ששייכת אליו במיוחד, ועליו לדעת מה היא ולהדר ולייקר אותה במיוחד. אך הנקודה שאנו מדגישים כאן היא שהמודעות הפנימית למה שהנפש עוברת מול הההלכות יכולה לגלות לנו משהו על עצמנו – משהו שלא ידענו עליו בכלל או חיזוק למה שכבר ידענו על עצמנו, אך לא היה לנו ברור עד כמה הוא משמעותי וייחודי.

שתי דוגמאות לדבר:

אני עומד מול ההלכה האוסרת ניגונים וריקודים בשלושת השבועות, וחש שלנפשי ממש קשה לקבל את הגזרה. אני חש שמבחינתי זו ממש מסירות נפש שלא לשמוע מוזיקה ולא לרקוד. זו גזרה כואבת, כי אנחנו משתדלים בכל ערב למלא את הבית במוזיקה, להעביר לילדינו דרך חיים של ריקודים ושמחה. כאשר דיברתי עם אנשים נוספים על התסכול שלי מול המצווה הזאת, ראיתי להפתעתי שלהם אין בעיה עם זה. היו ששאלו אותי: "מה הסיפור בלא לשמוע מוזיקה שלושה שבועות?" וכששאלתי מתי בפעם האחרונה שמעו מוזיקה בבית, לא זכרו ולא ידעו לענות לי. כלומר מבחינתם אין זה דין קשה, כי הם לא ממש רגילים לריקודים ולמוזיקה גם במשך השנה, ומה הבעיה עם עוד שלושה שבועות?

ואז קיבלתי חיזוק גדול מהשם ית'. ראשית, ודאי שקיבלתי את עול ההלכה, ביטלתי רצוני בפני רצונו ועצרתי את עצמי ממוזיקה ומריקודים, אך הייתה לי שמחה עצומה על הקושי שיש לי בזה, כי הבנתי לפתע בעקבות התגובה הפנימית הטבעית של נפשי, שהיא מתייסרת באמת מהגבלת הריקודים והמוזיקה, וזה סימן ברור שהמקום והצורך הפנימי האמתי שלי ושל משפחתי הוא בשמחה. כלומר דווקא על ידי המניעה התגלה לנו משהו על עצמנו שעד אז לא היה ברור עד כמה הוא מהותי ומשמעותי בחיים שלנו: אור השמחה והריקודים. תודה לך ה'!

והנה מגיע תשעה באב, ושוב אני לומד את ההלכות הקשורות ליום ונפשי מתעכבת על ההלכה בעניין האיסור לשאול בשלום חברו בתשעה באב, ואפילו לומר בוקר טוב וכו'.

ואני מקשיב פנימה ומזהה שנפשי עוברת ייסורים וקושי גדול מול ההלכה הזו. שאלתי את נפשי: "מה הבעיה, מה קשה לך כל כך?" והתשובה הייתה ברורה. מבחינתי, לעבור ליד יהודי ולא להתייחס אליו זה ממש כואב. איך אפשר שלא ליצור קשר? איך אפשר שלא לומר שלום? ושוב חשבתי שכולם עוברים את אותו הדבר בעניין זה, אך להפתעתי כששיתפתי נשמות נוספות בתסכול, ראיתי תגובות שונות לגמרי: "זה לא סיפור גדול", "אתה מגזים" וכו'. ואז הבנתי ששוב ה' הטוב הראה לי בתוכי עד כמה אהבת ישראל חשובה לי, עד כמה היחס האישי חשוב לי, עד כמה הלב פתוח ורוצה ליצור מגע וקשר, ושזה לא מובן מאליו. אין זו החוויה של כל אחד, ובאמת יש מי שגם כשמותר ורצוי לומר שלום, לא ממש ימהרו להרים מבט, ליצור קשר. ודאי ששוב התבטלתי בפני ההלכה, אך גם הפעם לבי היה מלא שמחה על הגילויים הפנימיים שה' הראה לי: הדחף הטבעי בנפשי לאהבת אדם ולרדיפת שלום, שהתגלה דווקא בזכות המניעה הקדושה של ההלכה.

לצאת מבית האסורים

הלימוד מתוך הסיפורים הללו הוא נפלא, וננסה לחדד אותו. אחד הקשיים השורשיים בהתפתחות הרוחנית הוא בנקודה הידועה ש"אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים", כלומר הקושי שלנו לראות את עצמנו ראייה נקייה, אובייקטיבית, כמו שמסתכלים על אדם אחר מהצד. לרוב האדם 'חבוש ואסור' בתוך הכלא של 'המשקפיים האישיים', המלאים בנגיעות, כלומר בכל מיני דעות והרגשות שאינן מאפשרות לראות במדויק את המקום האישי העכשווי כמו שהוא באמת. או שאנו מחסירים מעצמנו, דרך שיפוטיות וביקורת יתר, או שאנו מפריזים בשבח עצמנו מעבר לאמת.

וכאן יש איזה סוד המאפשר לאדם לצאת מהמחבוש של ההסתכלות העצמית, הלא נקייה.

כל מי שנמצא בעבודה פנימית כנה ורצינית ודאי שם לב שהנפש כל הזמן מגיבה למציאות, כמו שולחת את צורתה, בלי קשר הגיוני בכלל למה שהתרחש בחוץ. מול כל מה ששומעים, רואים וכו', לנפש יש מיד מה לומר. תגובה נפשית זו היא פעולה היוצאת מהתת-מודע שלנו, ממקום שאי אפשר לתכנן, ולכן היא אמתית כל כך ומשקפת לאדם את מקומו העכשווי האמתי.

לנפש יש מיד מה לומר. תגובה נפשית זו היא פעולה היוצאת מהתת-מודע שלנו, ממקום שאי אפשר לתכנן, ולכן היא אמתית כל כך ומשקפת לאדם את מקומו העכשווי האמתי

 

ובאמת לאמתה התגובה המיוחדת הזו, דווקא בגלל שהיא באה ממקום לא שכלי ולא מודע, היא בעצם מסר ורמז לאדם המגלים לו את ייחודו, את עצמיותו האמתית, וכן מגלים לו דברים שהתלבשו על מהותו ואינם שייכים אליו. ולכן ההאזנה וההקשבה לקולות פנימיים אלו הן בבחינה מסוימת גילוי דבר ה' המשתקף ומתגלה בנפש האדם פנימה, געוואלד.

היכולת המורכבת שלנו, שבה העיניים החיצוניות פוגשות את המציאות שממול – אדם, נוף, ספר, כל גורם מזדמן – והעיניים הפנימיות מסתכלות בתגובה של הנפש, היא מסוגלות אנושית מדהימה. הערנות הפנימית הזו מאפשרת דו-שיח מופלא של האדם עם בוראו. כמו לחישות סוד שאב לוחש לבנו, ואומר: "תראה כמה אתה יפה", או שולח לו לחישות שבאות לדייק אותו, להראות לו שיש כאן נקודה שהוא צריך להשלים ולתקן.

בחרתי להביא דווקא את הלחישות שבהן ה' חיזק אותי ונתן לי כוח, נתן לי לראות את הטוב שבי, את מה שנתן בי, בלי לצמצם את זה ובלי לטשטש, כמו שהייתי עושה שנים. ודאי שיש לחישות רבות שהוא מראה לי דרכן גם כמה אני מזייף, אך המשקל הבריא של רוחנו היהודית הוא המשקל בטוב, באור. יהי רצון שנזכה להקשיב לדבר ה' שבתוכנו ולגלות את כבודו באמת, אמן.

 

 

צילום: יח"צ

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
זמן המראה

  אבינועם הרש מכין אתכם...

צעד לקראת השיבה הביתה

  שולי מועלם עד החזרה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם