חשוב אני כעולם מלא

13leviteh
 
חשוב אני כעולם מלא
הכי בעולם
יובל לויטה

חופש גדול, בתי הקטנה מתיישבת ליד המחשב הנייד (המכונה "לבטוב") ומתחילה לכתוב על המסך. "אבא, בוא תראה מה כתבתי", היא אומרת, ואני עונה שאני לא פנוי וצריך שקט, כי אני מנסה לחשוב מה לכתוב בטור השבועי. היא קצת הרפתה, אך מיד חזרה לדרוש את תשומת לבי, וה' האיר בלבי לגשת אליה – א' כי היא הבת שלי, ואני מכבד את רצונה; ב' כי היא לא תשחרר; ג' לתרגל גמישות אישית; ד' אולי אראה בדברים שכתבה לעצמה איזה רמז וכיוון לנושא שאכתוב.

אני מביט במסך ורואה שהיא כתבה לעצמה ועכשיו גם מקריאה בקול: "אני יפה, וחמודה ומלכה, הכי בעולם".

הקטנה שלחה אליי מבט של מלכות ושאלה: "נו אבא, מה אתה אומר?" כל כך שמחתי והתרגשתי ממנה. "אוי מתוקה זה ממש נפלא, החיית אותי! איזה יופי שככה את מרגישה". ואכן, זה פתח לי את הכיוון לטור.

להתיירא מן השפלות

חשבתי לעצמי, איזה חן יש לדיבור הישיר הזה, המלא הערכה עצמית. איזו גדלות, מלכות שכזאת, בלי התנצלות וטשטוש, בלי היסוס או חשש שמא תיפול לגאווה, או שהיא לא בסדר. איפה איבדנו את הבהירות הזו באור שלנו? אנחנו אפילו מפחדים לחשוב ככה, ובטח שלכתוב ולומר את זה. והעולם שותק.

שמחתי גם לזהות את השינוי הפנימי שחל בי. בעבר מול מילים כאלו של גדלות הייתי נכנס ל"לבוש של יראת שמים" ואומר בקול תורני חינוכי מצמצם, "אל תגזימי, צריך להיזהר מאוד מגאווה", תוך ציטוטי פסוקים המסבירים את כוונתי. בטח הייתי אומר: "ראי בתי, כבר שלמה המלך אמר: 'תועבת ה' כל גבה לב", צריך מאוד להיזהר ולהתיירא מזה".

לא שזה לא נכון, אך נראה שיש צורך ב'סוויץ' פנימי', שדורש אומץ רוחני - אנחנו דור של גאולה, אתחלתא דגאולה, אלה לא סתם פסוקים מספרי נביאים, אלא מציאות ממשית, ונראה שצריך להתחיל לסגל ולאמץ "מבט גאולי", על עצמנו, על ילדינו, על ארצנו ועל העתיד שעומד לפנינו. מסביר הרב "החלבן" באריכות בספר היקר 'הקיצו ורננו', ספר שכל עניינו "להתעורר מתרדמת הגלות לאור הגאולה הזורח בנשמותינו" (כלשונו שם), שעיקר המהפך שצריך להתרחש אינו חיצוני אלא בדעת שלנו, כלומר בהשקפה ובתפיסת המציאות שלנו את עצמנו ואת הסובב אותנו.

ואחד היסודות העיקריים המדוברים שם בהסתכלות החדשה הוא ממש מה שפתחנו בו כאן, מעבר מקַטנות לגדלות. הוא מסביר שיש הכרח ממש לדבר אל ילדינו בגדלות, וששיבוש של זה הוא שורש משברי החינוך: "שורש כל המשברים אינו מחמת קטנותם ותאוותם, שאינם חפצים בתורה, אלא להפך, מחמת גדולת נשמתם שהם מבקשים אור גאולה גדול ומאיר, ואי אפשר לדבר אל דורנו אלא בדרך של גדלות. כי זהו כלל גדול שבשעה שהוכשרו הנשמות לאור של גדלות, אין הן יכולות לבוא לסיפוקן אלא באור זה, והוא היחיד שימלא את לבבם בחיות ומשמעות" (שם עמ' קלא).

ולגבי החשש מנפילה לגאווה, הרב קוק זצ"ל מפתיע, מחזק ומדריך: "יותר יש להתיירא מפני השפלות ממפני הרוממות. ובצדקתך ירומו" (קובץ א' תתצד).

נראה שיש בנו איזה פקק פנימי שנוצר מאלפי שנות גלות, שסותם את הקשר והקרבה הזו לערך האמתי שלנו, למי שאנחנו באמת. הרי כל הספרים קוראים אלינו: הי יהודי, שמע ישראל - אתה חלק א-לוה ממעל! אתה חלק מממלכת כוהנים וגוי קדוש! עם סגולה! אך כמה באמת אנו מרגישים ככה? כמה הלב קרוב לידע הזה? נראה שהמרחק מזה הוא הביטוי של הגלות בעצמו, מרחק מהגדלות שלנו. המציאות שבה יהודי מסתובב כפוף, מתנצל, מצטדק, מלא ספקות, סגור, חש אשם, זו מציאות גלותית.

אני מביט במסך ורואה שבתי כתבה לעצמה, ועכשיו גם מקריאה בקול: "אני יפה, וחמודה ומלכה, הכי בעולם". הקטנה שלחה אליי מבט של מלכות ושאלה: "נו אבא, מה אתה אומר?"
איפה זה כתוב?

נזכרתי במפגש עם בן ישיבה ליטאית קדוש, שרצה לברר ולשאול שאלות בקשר לעבודה הפנימית. מיד כשראיתי אותו רציתי לחבק אותו, הוא היה נראה כל כך מבוהל וסגור. כולו אוצר של תורה, שולט בכל הפרד"ס, לאורך השיחה ציטט ופירש, על כל נושא שדיברנו אמר איפה זה כתוב וכו'. שתקנו קצת, ואז שאלתי אותו: "תגיד אחי, כמה אתה אוהב את עצמך?"

חשתי שהוא ממש מזועזע, שכל הכלים שלו נשברו, ראיתי את שכלו מתרוצץ לראות "איפה זה כתוב" ואז הוא נשבר ושיתף בצורה פשוטה ומשוחררת כמה הוא מרגיש רחוק מעצמו, כמה הוא לא שווה, ואיך כל היציבות שלו היא מהשכל המבריק שעליו הוא נשען, אך באמת אין לו שום הרגשת קרבה לה', למצוות. לבי ממש יצא אליו. חיבקתי אותו ארוכות, ואמרתי לו שהוא מוכרח להתחיל להעריך ולאהוב את עצמו, ושזה ממש רצון ה', "ישראל אשר בך אתפאר", ה' כל כך מתפאר בך, וככה אתה מתייחס לעצמך? השנאה העצמית הזו, העצבות הזו, הקטנות הזו – הן חילול השם, מה שווה כל התורה שלך כשככה אתה חש בפנימיותך? זה ממש "בשפתם כיבדוני ולבם רחק ממני", הרי אתה יודע, "רחמנא ליבא בעי", ה' רוצה את הלב שלך (אמרתי כמה פסוקים כדי שיוכל להרגיש שוב קצת בבית). זה היה נוקב, אך מלא אהבה.

גדלות אני מבקש

לנגד עיניי ממש ראיתי את הביטוי של הגלות. לא הייתה לי ביקורת, היה לי כאב, על הפער הזה. יהודי מלא תורה ומצוות כרימון, עדין נפש, וככה מסתובב בעולם. זו תורה וזה שכרה? זה ממש פתח לי רצון עצום לחבק את כל העם ולצעוק: "הי אחים, אנחנו כל כך יפים! אנחנו כל כך קדושים! בואו נאהב את עצמנו באמת!" "גם אהבת הבורא יתברך, גם כן איננה באמת אלא אהבה עצמית, ולא אהבה לזולת, מפני שחלק ה' עמו, יעקב נחלתו... שאז איננו מוצא עצמו לדבר נפרד כי אם חלק א-לוה ממעל" (רזי לי, חרל'פ עמ נח). איזה פלא - אהבה עצמית באמת היא אהבת ה' יתברך בתוכנו, זה העצמי האמתי של היהודי, פלא פלאות.

אחר כך חיפשתי במקומות שקשורים יותר לעולם שלו, הליטאי, וה' הוביל אותי לספר קדוש ונפלא, "עלי שור", שערי הדרכה, שמדריך את בני דורנו בכניסה לעולם התורה ובשלבי עלייתו. כתב אותו הרב שלמה וולבה, תלמידו של הרב ירוחם ממיר, מגדולי המשגיחים בעולם הישיבות הליטאי שלפני השואה. פתחתי את הפרק הראשון במערכה השנייה וכך כתוב שם: "כל אדם חייב לדעת שיש לו חשיבות... כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם - רש"י: כלומר חשוב אני כעולם מלא". וכן מדריך שם מהי ראשית העבודה: "התחלת כל עבודה פרטית היא דוקא חוויית רוממות האדם. מי שלא עמד מעולם על רוממות האדם מיצירתו, וכל עסקו עם עצמו הוא רק להרחיב ידיעותיו על הרע שבו ולייסר עצמו על זה - יותר ויותר ישקע בייאוש, ובסוף ישלים עם הרע מאפס תקווה לתקנו".

בואו נעז להיות גדולים, לאהוב חינם את העצמיות הנפלאה שלנו, אמן.

 

צילום: יח"צ

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

כוח הצבא הוא ב'יסוד'

  הרב יעקב עדס במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם