גילוי האלוקות מתוך האנושיות Featured

 14 leviteh

יובל לויטה

מפגש?

אני רוצה לשתף חוויה משיחה מופלאה עם רב יקר, דמות מוכרת, גדולה ונפלאה שמייצגת זרם ארץ ישראלי ודתי מסוים. חשתי שהוא מאוד חד וברור. בכל נושא שנגענו מייד היו לו תשובות מהירות ורחבות אשר כללו פירוט רב מהפן העולמי, ההיסטורי, עד ההקשר לאומה היהודית ולפרט אשר בה. נפלא. אך בתוכי זיהיתי שני קולות עיקריים. מצד אחד התרשמתי מהיקף הידע, מהבהירות התורנית, מהלהט הציוני, מקו האמת הנוקב, אך מצד אחר חשתי מרחק. כלומר כאן עכשיו אני והוא בפשיטות לא ממש נפגשים. כן מחליפים דעות חובקות עולם, רעיונות ודברי תורה עמוקים, אך מפגש? קשר בינינו? גורנישט (אני לא יודע מה זה אומר, אך תמיד אומרים את זה במצבים כאלה).

לך אמר ליבי

שאלתי את ליבי: "מה חסר?" והלב אמר במבוכה: "יש לי צורך במשהו קצת יותר אישי, אנושי, רגשי". בחוץ זזתי קצת בחוסר נוחות. הרב דיבר, ואני בהאזנה כפולה לדברי הרב והמשך קשב לשיחה המתחוללת בליבי פנימה. ליבי: "חסרים כאן קצת סימני שאלה, חסרים לי קצת אי-ידיעה, קצת מרווח נשימה. אני חש שאני צריך קצת רווח בין העדרים, זמן הקשבה".

חשתי קצת זלזול כלפי הדברים שהלב אמר לי: "מה זו הקטנות הזאת, ה'אישי הנפשי' הזה? בוא, לב יקר, אתה יכול להצטרף לשיחה, יש כאן דברים גדולים על הפרק: גאולת ישראל, תיקון עולם. אל תתערב עם הדברים הפרטיים הסוציומטיים שלך. או שתצרף או שתשתוק".

אך היום אני כבר לא יכול כמו בעבר פשוט להשתיק אותו שם בפנים, יש לי מחויבות הולכת וגדלה כלפיו מתוך הסכמה שהוא שליח יקר ואהוב לדבר ה'. כמו שאומר רש"י על הכָּתוּב: "לְך אָמַר לִבִּי": 'לְך – בִּשְׁבִילְך וּבִשְׁלִיחוּתְך'. ורבי נחמן מברסלב מוסיף על זה: "שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַלֵּב אוֹמֵר הֵם דִּבְרֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מַמָּשׁ וְהוּא בְּחִינַת רוּחַ הַקּדֶשׁ" (ליקוטי מוהר"ן קנו). וכן אחד מגדולי ישראל, רבי נחוניא בן הקנה, אומר דבר מופלא לחכמים ולכולנו בהקשר זה: "בני, חייכם, אין קרוב לפני המקום כליבו של אדם, וניחא קמיה יותר מכל קורבנין ועלוון דכל עלמא" (ונוח לפניו יותר מכל קורבנות ועולות שבכל העולם. זהר חדש פ, א).

טוב, ודאי שיש בירורים נוקבים וצריך ללמוד היטב מה זה אומר שדברי הלב הם דבר ה' ולראות שלא נופלים לדמיונות. יש הלכה ויש טוב ורע, וחלק מהדברים שעולים מהלב הם כדי שנימנע ונתרחק מהם, אך סוף סוף הבירור השלם מוכרח לעבור דרכו. המינימום הוא להקשיב לו, לתת ללב תשומת לב.

כרום זולות

אני מזהה לאורך השנים שדווקא בעולם התורני, ובישיבות שאני מגיע אליהם בפרט, מזניחים את הלב למרות כל דברי החכמים, הצדיקים והחסידים שבכל דור ודור המחזקים את המיקוד אל הלב ומשבחים אותו כערך עליון ויקר, אפילו ההבחנה בין גדולת חכמינו ז"ל מודגשת לא על השכל אלא על רוחב ליבם: "א"ר יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית" (עירובין נג ע"א). אולי דווקא צורת הלימוד המעמיקה, הפלפול והעיון, יכולה לגרום לפעמים להזנחה ולזלזול כלפי ה'ניגון של הלב', שאחד הביטויים שלו הוא הדרישה לממד האישי, האנושי, הרגשי, הלא יודע, התוהה והמברר, התמים. לעניות דעתי אלו דברים שנכנסים בגדר הדיבור הנודע של חז"ל על התפילה: "כרום זולות לבני אדם, דברים שברומו של עולם ואנשים מזלזלים בהם".

מקבל אחריות לפנימיות

ודאי שלא באתי לדבר על מישהו אלא על משהו, כלומר לעורר קודם את עצמי להתבוננות על ה'תדר' הזה, השכלי היודע, שאי אפשר לכאורה להזיז ממקומו. מבחוץ זו נראית עוצמה גדולה, אך יש שם לפעמים סכנה של הגדלת הפער והמרחק מהסובב אותנו, וודאי שבעומק זה מרחק מעצמנו, 'עצמנו השלם'. זה קשור קצת לדברי חכמים לאהוב ולאחד את הניגודים בתוכנו, לאהוב את האמת אהבת נפש ולאהוב לא פחות את השלום. "האמת והשלום אהבו". גם מצד אחד לייקר את הדעת הנוקבת, הישירה, של גילוי האלוקות ולא להתפשר על הערכים העליונים, אך גם להיות נאמן לצורך במגע עדין, נעים ונוח עם הבריות. האיזון העדין והדק שם בפנים אינו מפריז באמת ולא בשלום אלא חי בתווך שלהם, נותן בכל פעם למידה אחרת להתגלות יותר לפי הצורך, אך שוכן ונח במרכז הפנימי. זו אחת מעבודות המקדש העליונות, אומר הרב חרל"פ, לאחד את הניגודים: את הדעתנות והלבביות, את התורה והתפילה, את השכל והרגש, את האמת והשלום.

כשאני בודק פנימה ומקבל אחריות אמיתית, ראשית אני מזהה שאני משתתף בזה גם עכשיו, כלומר מראה גם את חוכמתי ותבונתי על החיים בהפרזה לעומת חוכמתו ותבונתו של הרב. משתתף במשא ומתן החכמולוגי, שיחה ברומו של עולם לכאורה. ממקרים דומים בעבר למדתי שזה קשור לחוסר ביטחון במקום האישי, בחינה של ענווה פסולה כזאת. אומנם הכול מוסבר בדברי טעם תורניים, "ביטול בפני תלמיד חכם, יש כאן מישהו גדול, בטל את התחושות הפשוטות, זו סתם גאווה מה שאתה מרגיש, רק תקשיב לכל מילה שלו, הוא יודע, ואתה עוד לא יכול לסמוך על תחושותיך" וכו'. דרך אגב, בהחלט יכול להיות במצב אחר שתהיה גאווה, וצריך להיות עם האצבע על הדופק. כנראה שם עיקר נקודת הבחירה, לזהות ולגלות מתי אלו גאווה ואגו ומתי זה דבר ה'.

בתחילה אני מתקשה להקשיב לצורך הלבבי הפשוט ולתת לו את מה שכל כך חסר לו עכשיו. שחסר לי. את הצורך והרצון בתקשורת פשוטה וקרובה יותר. ובמקום להשליך את התקיעות שלי על הרב היקר והאהוב בחרתי – באומץ מבחינתי – לשאול את הרב הנכבד שאלות אישיות יותר, רגשיות יותר. על לבטיו בצמתים בדרך, על תחושות במצבים מורכבים מול תלמידיו, וכן שיתפתי מעצמי נקודות אישיות וקושיות מהמורכבות האישית שלי ללא מסכות שכליות. היה מופלא לראות איך כל השיחה שינתה כיוון, ונוצר קשר קרוב, צפוף. נראה שגם הרב עצמו רצה בזה, זה ממש שחרר גם אותו. ליבי אמר לי שזה היה גם צורך שלו: להרפות את הדעות ולהוציא דברים ודיבורים אישיים ופשוטים יותר, ללא תפקידים וכובעים שהוא 'אמור' להיות בהם. לכאורה אם יהיה קשר כזה, יש סכנה לטשטוש הכבוד והיראה, אך ההפך הוא הנכון. זה רק הגביר בעיניי את ערכו וחוכמותיו.

ודאי שחזרנו גם לדברים ה'גדולים', עם ישראל וממלכת כוהנים וגוי קדוש, אך ממקום קרוב הרבה יותר, בלי דליגה, בלי מרחק. גילוי אלוקות מתוך האנושיות בלי ויתור על שום חלק. שנזכה, אמן.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלך בשדה

  מאמר מאת הרב חברון...

הילדים הקבועים

  הרה דוד סתיו על...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם