מעשה מבת מלך

 
13leviteh

 

מעשה בת המלך שגילתה אחריות לחייה
יובל לויטה

 

משתף בסיפור של תלמידה שיש בו לימוד והתחזקות נפלאה:

"זה עוד יום שישי"

יום שישי בצהריים, בעלי ישן בחדר הילדים, אני ישנה על הספה כשהתינוקת עליי, הבנים הגדולים במחשב.

לפתע נשמעות קריאות מצוקה מאזור המחשב. אני יודעת שבעלי יגיב כמו האיש מהבדיחה – שחשב אם לקום לבן שלו שבוכה אך ידע ש"עצת ה' היא תקום", אז קמתי כולי רוטנת וחסרת סבלנות ודאגתי שכולם ידעו על הקרבתי האדירה.

לאחר כחצי שעה באופן מפתיע הילדים ירדו עצמאית מהמחשב, ראו ששני ההורים ישנים ובאו להציק לאמא (כמובן). אמא הייתה עדיין רוטנת וחסרת סבלנות וידעה בסתר לבה שאם היא תמשיך את זה מספיק זמן בעלה יקום "להציל" את הילדים מאמם המרשעת בתחושת "קדוש מעונה" נפלאה. ואכן כך היה. הוא קם רוטן וקרבני כצפוי ואמר, "אני לא יכול לשמוע איך את מדברת לילד שלך". אני עניתי במלמול מעקם פה, ובתוכי חיוך על כך שאני יכולה לחזור לישון בשקט.

המצפון מתעורר

אחרי כמה שעות התעורר מצפוני על התנהגותי בצהריים, ואמרתי לאישי היקר – "חוץ מהיום בצהריים, אני כבר כועסת קצת פחות, לא?"

והוא ענה נבוך ומבולבל – "כן... חוץ מכשאת עייפה" (בטון שנשמע כ-כן חוץ מכשאת ערה, נושמת, חיה), ואז הוסיף – "לא, מסכן הילד מה הוא לומד מאמא שלו".

ואני (לא מאמינה למשמע אוזניי) שאלתי – "מה?"

אז הוא אמר: " לא משנה, עזבי, סתם שטות", ואז צעק על עצמו בצחוק – "שתוק טיפש, אמרת שטות", ובלבי חשבתי שההצגה הזאת אכן הייתה מתוקה, ובאמת זאת "שטות שטות", אך היא נאמרה.

אז שאלתי אותו – אמרת "מסכן הילד, מה הוא חווה מאמא שלו?" והמסכן ענה – "כן, אבל אל תיעלבי לי עכשיו, טוב?" ואני, שותקת (שתיקה רועמת כמובן), והוא – "טוב?" ואני – "טוב" (בטון הכי עצוב שיכולתי לייצר). ואז, רגע לפני שהיה נראה שהאירוע מסתיים, הוא המשיך – "דעי שאני רק משקף לך את מה שאת חושבת על עצמך".

ואני – בתוכי: מממהההה? יא חוצפן

בחוץ: שתיקה רועמת

הוא – "לא?"

אני – "לא יודעת"

ואז הוא נסוג קצת וסיים ב"די מאמי, עזבי, אני סתם מדבר שטויות".

ואני עומדת לי מעל שלושה סלי כביסה לקיפול, מרגישה את הדמעות מגיעות לעיניי, יודעת שאני יכולה עכשיו לעשות מהסיטואציה הזו "מטעמים" שלא היו מביישים שום מרוקאית במימונה, אבל בראשי מחשבה – עזבי, עזבי את זה, ותרי, שחררי.

בשביל מי אני עושה?

נפשי המופתעת שואלת - מה? לוותר על כל זה? על הדרמה, על הדמעות, על החיבוק, על זה שהוא יהיה אשם ואני אהיה צודקת, על האישור שלו שאני כועסת פחות, שאני טובה... על כל זה לוותר, להמשיך כאילו כלום? לטובת מה?

אמרתי לעצמי - כן, אני פשוט אוותר על כל זה, לא יודעת לטובת מה, אבל אני פשוט אוותר.

ואז קרו כמה דברים נפלאים –

הבנתי שאני לא צריכה את האישור שלו שאני כועסת פחות (מה שהתחיל את כל העניין), ושהוא בכלל לא חייב לשים לב אם אני כועסת פחות או לא, כי אני לא עושה את זה בשבילו ואפילו לא בשביל הילדים שלי, אני עושה את זה בשבילי, בשביל להתקרב לעצמי ולקדוש ברוך הוא ולמשפחה שלי, ודרך כעס זה לא אפשרי.

ההבנה הזו ניתקה את הקשר הרגשי שלי לכעס שלי ולצורך שלי להיות בסדר או אהובה תמיד.

ורק אחרי יומיים הבנתי שהייתה פה הצלחה חדשה: לקבל חיות ממקום של גדלות, ולא מהדרמות של ילדה בת 6.

כשגיליתי לאישי היקר שסיפרתי בשיעור על מה שהיה לנו ביום שישי, הוא שאל אותי – על מה את מדברת? ובפעם הראשונה השאלה הזו נשמעה כמחמאה.

צילום: יח"צ

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נקודת ההכרעה

   הצצה ראשונה לספרו של...

קומו ונעלה ציון

   שר החינוך במאמר מיוחד...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם