משקלים

13 leviteh

 

על חשיבות המקום שאנחנו מעניקים למשקלים הנפשיים בחיינו

יובל לויטה

תלמידה סיפרה לי על ההכנות לקראת המעבר של בנה מהגן לכיתה א, תיארה חוויה רגשית סוערת, נדודי שינה, ושיתפה שהיא ממש 'נקרעת' מהמחשבות מה יהיה עם הבן בשנה הבאה.
תוך כדי דיבורה שאלתי את עצמי – מה קורה? האם המעבר לכיתה א שווה בהכרח סערה נפשית, חוסר שינה? האם זה מצב אובייקטיבי שתמיד גורם הרגשה כזו לכל אחד?
אף על פי שכולנו חכמים וכולנו נבונים יש איזו שגיאה בהרגלי החשיבה שלנו, מין דמיון שהמציאות היא אובייקטיבית, כלומר הדברים הם עצמיים וקיימים מחוצה לנו, בלי קשר לנטיות ולהרגשות אישיות, ונראה לנו שמצב כזה או אחר גורם תמיד להרגשה כזו או אחרת. זו שגיאה גדולה שאנו עושים בלי מודעות; הדבר האובייקטיבי היחיד שהוא 'מחויב המציאות' הוא רק ה' יתברך, וכל השאר הוא רק 'אפשרי המציאות' (ליקוטי מוהר"ן נב תנינא).


אחריות על המשקלים


שאלתי את התלמידה למה הסערה גדולה כל כך, מה המשקל הגדול הזה שיש בנפשה כלפי המעבר לכיתה א, ולאחר מחשבה היא אמרה שיש לה חשש שהיא ממש פוגעת בילד, כיוון שהיא יודעת עד כמה ההחלטה שלה לכאן או לכאן יכולה להשפיע לו על כל החיים. היא חשה שאחריות עצומה מונחת על כתפיה, ואם לא יהיה במקום מושלם תהיה לו טראומה להמשך לימודיו וחייו.
ברור שמחשבות אלו מייצרות בנפש חוסר שקט, דאגות ופחדים שנראים מחויבי המציאות ואובייקטיביים, אך באמת סערת הנפש אינה באה מהמעבר לכיתה א אלא מהדרמות והמשקלים שבדמיון – "יכולה לפגוע", "טראומה", "לכל החיים", אלו מילים עם משקולות; הן יוצרות משקל רב ושקרי (מופרז) בנפש, והסוד הוא שיש לנו אחריות על המילים הללו, המכבידות על הנפש.
זו שיחה על משקלים, ולענייננו: כמה משקל אני נותן למעבר לכיתה א – 'הכי חשוב בעולם'? 'חשוב מאוד'? אולי 'גורלי'?, אולי 'חשוב במידה מסוימת'? אולי 'יש לו משמעות'?, אין זו סתם שאלה פילוסופית, המשקל הזה שאנו שמים על המציאות הוא המגדיר את המצב הרגשי שלנו. המשקל שקבענו (לרוב בלי הכרה) מייצר תנועה בנפש – סערה או רגיעה ומנוחה. קיבלתי מאחד ממוריי היקרים משפט פשוט ומשחרר שגרם לי להתעורר לקבל אחריות פנימית לנפשי, אחריות למשקלים שאני שם על הדברים: "המשקל של כל דבר הוא לא יותר ולא פחות ממה שאתה נותן לו".


הצורה הנפשית הלא מתוקנת של המשקלים היא של הפרזות והחסרות. או שמפריזים במשקל דבר שהוא באמת שולי וטפל, או שמחסירים משקל מדבר מהותי ואמתי. סיבת ההפרזות וההחסרות נובעת לרוב מכל מיני חסימות ועיכובים נפשיים הטמונים בפנימיותנו ואיננו מודעים אליהם, והחסימות הללו מתרגמות לנו את המציאות תרגום לא מדויק. למשל, תלמידה אחרת ביקשה עזרה ואמרה שמצפה לה מחר "שיחה קשה" עם המעסיקה. היא שיתפה שהיא צריכה לבקש ממנה הארכה לחופשת הלידה אף על פי שהבטיחה לה שתחזור. אמרתי לה שתנסה רק להוריד את המילה 'קשה', שתגיד לעצמה שיש לך רק שיחה עם המעסיקה. לפי הבעת פניה נראה שירדו ממנה מאה טון, והיא אמרה שחשה הקלה רבה. ה'קשה' הזה שנוסף אינו מחויב המציאות אלא הרגל שלה. מסתבר שזה מקום שהיא מכירה בנפשה מילדות, וממה שראתה בבית נחקק בנפשה ש'החיים קשים', ש'הכול קשה', ואכן כך: הזוגיות – קשה, בעבודה – קשה, עם הילדים – קשה, וודאי שגם השיחה הזו הצטרפה לאותו הרגל נפשי, 'שיחה קשה'. היא ממש התעוררה ללמד את עצמה לשחרר את ה'קשה' הזה, החקוק בנפשה ומשבש את המשקלים האמתיים של הדברים.


אמונה מדייקת


בעבודת המשקלים יש כמה ממדים:


הממד הבסיסי הוא הנפש. בעבודת הנפש יש לזהות הפרזות או החסרות דרך התבוננות פנימית על מילים חוזרות, על הרגשות חוזרות, ולשחרר אותן מתוך הבנה שהן מיותרות וחוסמות.
בממד גבוה ועמוק יותר כל ההפרזות במשקל שנותנים למציאות החיצונית נובעות מניתוק מה'. כדי לשוב לשלווה ולאיזון יש ליצור בפנימיותנו קשר מחודש עם ה'.


ובחזרה לסיפור המעבר לכיתה א – התלמידה ההיא הבינה את המשקל הנפשי המופרז שנתנה לאירוע. למדנו על הדיוק הפנימי יותר של המשקלים, לא רק פסיכולוגיה, לשנות מילים ולהבין הבנות חדשות, אלא לקחת את ההתפעלות הנפשית, כלומר המחשבות המתרוצצות וההרגשות המתפזרות, ולהביא אליו יתברך. לשתף אותו, לבקש את עזרתו ואת עצתו בתמימות ובפשיטות. זו פעולת האדם המאמין, שהיא-היא המאפשרת את הדיוק במשקלים בנוגע לכל דבר. היא משחררת מיד את משקל היתר מהנפש, את אחריות היתר.


השקר הזה שהכול על כתפיי, הכול באחריותי, הוא כולו גאווה, כולו גילוי וביטוי של חוסר אמונה ומרחק מהקשר הפשוט שלנו עם ההשגחה. מרחק זה מייצר משקלים מופרזים המעוררים סערת נפש, כי הנפש נותקה משורשה, ממהותה, ואז באמת הכול מבולבל ומסופק.


ראיתי שאף על פי שיש לאדם כיפה וזקן או מטפחת וחצאית, לא מחויב שהאמונה תהיה חיה, נוכחת ונגישה בזמן אמת. זה ממש דורש אימון ותרגול פנימי, להחיות את האמונה. איך? "האמנתי כי אדבר". לדבר בפשיטות עם ה', לשתף אותו בכל מה שאני עובר, "טוב ה' לכול", בבחינת "צרה בלב איש ישחנה". לשחרר את המטען הרגשי שבלב, להשליך עליו יתברך את יהבנו, את נפשנו. למצוא את המקום הזה בתוכנו: "כגמול עלי אמו". להישען עליו, לתת לו לעזור לנו, להוביל אותנו. דוד המלך ע"ה ממשיך ומדייק את הגישה היהודית לקראת החלטות משמעותיות ובנוגע לכל דבר.


יש סדר שהוא סדר אחר מהעולם: "ואני בחסדך בטחתי, יגל ליבי בישועתך", כאשר אני בא להחליט משהו – "ואני בחסדך בטחתי", אני מתחיל בביטחון. לפני שאני יודע לאן הילד יגיע, איני יודע כלום אך אני בוטח בו, "כגמול". ואחרי זה "יגל לבי בישועתך", אני כבר מודה על הישועה ויודע שהיא תבוא. יודע ושמח שהילד יגיע למקום הכי נכון וטוב בעבורו, כפי רצון ה'. אף שבפועל עוד לא קרה שום דבר, אני כבר מלא באמונה ובביטחון.


אומר רבי נחמן מברסלב: "הביטחון הוא הכלי לשפע". ועכשיו שכבר יש לי אמונה וביטחון מורגשים בנפש, אני משתדל השתדלות מעשית – בודק בבית ספר זה או אחר ויודע שההשתדלות היא כמו צינור וכלי, כי כך רצה ה'. גם כאן נקודת השינוי היא במשקלים, ועיקר המשקל אינו בהשתדלות המעשית, המשקל העיקרי הוא באמונה ובביטחון בלב, בבחינת "והשבות אל לבבך".

למשל: "אבא, אני יודע שאין עוד מלבדך ושאתה היחיד הקובע, אך נפשי סוערת... אני מרגיש קצת רחוק, מבולבל, אנא עזור לי, תן לי ביטחון, תן לי להרגיש שהכול בסדר..." וכו', כל אחד מדבר לפי נפשו עד שהוא מרגיש שלווה ומנוחה, הרגשה של ודאות, שוודאי שהילד יגיע למקום הטוב לו ביותר. רגשות אלו הם ביטוי של האמונה שהגיעה אל הלב. תפילה, שיחה וכוונה זו מסירים את המשקלים המיותרים מהכתפיים ומהלב ומאפשרים בירור מתוך מנוחה ויישוב הדעת, ואפילו מתוך שמחה! ועל הדרך מהדקים את הקשר והקרבה אל ה', אמן.

צילום יח"צ

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

כוח הצבא הוא ב'יסוד'

  הרב יעקב עדס במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם