לפגוש באומץ את התיקון Featured

 10 leviteh

יובל לויטה

משפחה, חברים ותלמידים עוררו אותי לכתוב על הפרשה של יובל דיין. הציר שאני חש שאליו אני מחויב יותר מכול הוא כמו השם של הטור הזה: לחיות מבפנים. אני חש ומבין שהאחריות האמיתית הבסיסית היא ראשית לבדוק בכל נושא, אדם או מצב שה' הפגיש אותנו איתו מבחוץ איפה זה פוגש אותנו בפנים. זה היסוד שממנו מתחילים, הרבה לפני שהולכים ומגיבים וכל אחד פורס את דעתו החכמה והנבונה כלפי חוץ.

אנחנו לא מטשטשים, וברור שלפעמים גם צריך לצאת לומר דבר כלפי חוץ, אפילו דברים נוקבים וחדים, אך זה רק השלב השני. רק אחרי שפגשתי באומץ את התיקון האישי שלי שעולה מהדבר שראיתי או שמעתי בחוץ, את הנקודות ששייכות לנפשי, דברים שעדיין לא סגרתי שם בפנים עם עצמי, חולשות, כאבים, תסכולים, פחדים ודברים שעדיין לא העזתי לגעת בהם, שרובנו מעדיפים להשליך במהרה החוצה על העולם, על ה'פוסטים', במקום להתמודד איתם באמת פנימה.

"כמה אני צריך לעמול ולעמול לעבוד ולברר פנימיות השקפתי", אומר הרב קוק זצ"ל (חדריו, עמ' רה). הציר והיסוד של העמל הוא פנימה, "לברר פנימיות השקפתי", לברר אם ההסתכלות, ההשקפה שלי, תפיסת המציאות שלי, אינה נגועה, אינה משוחדת. שם בפתיחת הספר הוא אומר את הכלל: "איך אומר דברים לאחרים אם לא אומר דבר לנפשי". זה גם יסוד של ממש בעבודה שקיבלנו מהבעש"ט הקדוש, שהזולת הוא מראה קדושה, וכל שעלינו לעשות הוא להסתכל במראה ולראות מה משתקף: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם".

קראתי את הפוסט של יובל דיין. מה קרה שם בפנים? בליבי? באמת? מה שייך באמת למהות, שצריך לומר קבל עם ועדה, ומה חסימות נפשיות שצריך לטפל בהן פנימה?

נקודת החבר

אוי, אוי, אוי, כמה צריך להיזהר לפני שמשדרים כלפי חוץ לפני שראינו את עצמנו. וכפי שאומר רבי נחמן מברסלב: "כִּי כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵׁב לְדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ, זֶה בְּחִינַת ראשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹמָא דְדִינָא, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ וְצָרִיך לִזָּהֵר מִזֶּה מְאד וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב, אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפּט אֶת חֲבֵרוֹ, 'כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאֱ‑להִים הוּא', כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַך לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפּט אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְך עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ', וּמִי הוּא שֶׁיָּכוֹל לֵידַע וּלְהַגִּיעַ לְמָקוֹם חֲבֵרוֹ, כִּי אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ מָקוֹם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך, וְעַל כֵּן הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַך יָכוֹל לָדוּן אֶת הָאָדָם" (ליקוטי מוהר"ן א תנינא).

בשיחות עם חברים רבים לאחר שנשאלה השאלה אם ראיתי את הפוסט עצרתי ושאלתי: "אחי, מה עלה לך בנפשך מול זה? מה עלה שלא שייך באמת ישירות לפוסט אלא שייך לך, להשלמתך, לתיקונך?" ולפני החברים הקרובים ואשתי שיתפתי את אשר בליבי וקיבלתי שיקופים נפלאים לתיקוני

בשיחות עם חברים רבים לאחר שנשאלה השאלה אם ראיתי את הפוסט עצרתי ושאלתי: "אחי, מה עלה לך בנפשך מול זה? מה עלה שלא שייך באמת ישירות לפוסט אלא שייך לך, להשלמתך, לתיקונך?" ולפני החברים הקרובים ואשתי שיתפתי את אשר בליבי וקיבלתי שיקופים נפלאים לתיקוני.

זה עניין 'נקודת החבר', שהיא אחת מההדרכות היקרות של רבי נחמן מברסלב ננמ"ח. הוא מסביר שכל אחד צריך שיהיה לו לצורך עבודת ה' האמיתית חבר טוב אמיתי שאיתו "מקבלין דין מן דין". אתה מקבל ממנו את טובו ונקודתו הטובה, והוא מקבל אותם ממך.

החבר הוא כמו מראה קדושה, כי הרי אחד הדברים הכי קשים הוא להוציא את עצמנו מבית האסורים של עצמנו. מהתפיסה העצמית הסובייקטיבית כל כך. חבר אמיתי יעמיד אותי על סתירות והפערים שיש בדיבורי, על צדקנות יתר או התרפסות יתר, על נקיטת עמדה לא מבוררת או ביטול מוגזם של דבר אחר וכו'.

הקפדנו לעצור מהר את הבריחה לתדר של המוסר, הידיעות וההבנות הגבוהות והחינוך של יובל דיין. מהר מאוד הוא לא היה העניין כלל אלא התיקונים האישיים, מה עולה שם בפנים, בקישקע. אמרנו בינינו שאחרי הבירור הפנימי נחזור לסיפור החיצוני אם עוד יהיה צורך. אצל רובם ככולם כבר לא היה צורך. ניתן כמה דוגמאות כדי 'לחזק את המחוזקים' שרוצים ללכת בדרך הזאת של האחריות פנימה.

סוף-סוף נחשף השקר

אחד אולי יגיד בעקבות הקריאה של הפוסט: "סוף-סוף נחשף השקר של הדתיים, שאין שם כלום". אך אולי דיבורו זה רק מחזק שנאה נסתרת בעומק לבבו, ויותר פנימה פחדים אישיים לפגוש בכנות ובתמימות את עולם התורה והרוח היהודית. אולי כל מה שעלה זה רק הלב הסגור שדוחה שם בפנים חצי מהעם, ועכשיו בעקבות הפוסט הוא חש שקיבל הצדקה לכל מה שכבר ידע, שהכול סתם כפייה דתית וחושך, ועכשיו בזכות הצדקה זו הוא יכול להמשיך לשנוא, אבל מכל הלב. כך לעולם לא יטפל בליבו, לעולם לא ינקה את השנאה ואת הפחדים.

כן ואמיץ (?)

אדם אחר אולי יחזק את דעתו של יובל ויגיד שהוא אמיץ וכן, אך כשיבדוק פנימה יראה שהוא עצמו מתוסכל מהתורה ומהמצוות והתחיל לשחרר את הקיום המעשי שלהן, והנה עכשיו הדברים כמו מצדיקים את הדרך שלו, כאילו הוא בעצמו אמיתי וכן, ואז יש לו אישור להזניח את קיום התורה. כך לעולם לא יוכל לגעת בנקודה האמיתית שה' מאתגר אותו בה: להכיר וללמוד את סיבת היחלשותו ואיך לטפל בה.

רק לא להיפגש

אחד יגיד: "אלה המקומות הלא מבוררים של ברסלב. יותר מדי עובדים עם הנפש, על השברים האישיים. זה יכול להוריד אותך מהעיקר, מדרך התורה". הדברים נשמעים הגיוניים ונכונים. ככה זה תמיד כשמצדיקים, זה מוכרח להיראות נכון, כי קושטא קאי, שקר אינו יכול לעמוד לבדו, הוא מוכרח איזה עוגן של אמת כדי להתקיים. אז משתמשים בכמה סיפורים שיש לכל אחד, על איזה חסיד ברסלב שירד מהפסים, סיפור מוזר מאומן, ועל זה מייצרים 'דעת אמת', זה יכול להוריד אותך.

ובעצם פעמים רבות כל 'דעת האמת' הזו רק מבטאת פחדים וקושי של אדם לפגוש את השברים שלו, את חוסר האונים שלו.

הוא אינו מעז לפגוש את הנפש שלו באמת. מקיים את המצוות כמצוות אנשים מלומדה, בלי מפגש עם הירידות והכאבים. ועכשיו לכאורה הודות לפוסט הוא קיבל אישור סופי והצדקה לטענותיו על ברסלב. כך לעולם לא יטפל בקושי שלו לפגוש כאב ושבר, בחסימה שלו לפגוש את נפשו.

חסיד ברסלב (?)

וכן יכול אחד שקורא לעצמו חסיד ברסלב לומר: "כל הרבנים הללו שמגיבים על הפוסט אינם מבינים אותנו, הם רק שכל שכל, מנותקים מהלב שלהם, לא מבינים מה זה אור אמיתי". ודבר זה יתקבל אצל חבריו מאוד, כי חסידות ברסלב מדגישה מאוד את עניין תיקון הלב. אך 'אמת' זו יכולה להיות גם הסתרה ושקר (כמו שאמרנו קודם), כי היא יכולה להסתיר את הקושי הפנימי שלו להתחייב, להשתלב במסגרות, לקבל סמכות, לקיים ולעשות דברים גם כשאינם נראים לו.

ולכן כל עוד ימשיך לצאת החוצה ולהאשים את הרבנים, לא יטפל לעולם בעיקר, בחלק השבור שלו שם בפנים, אולי בשל פגיעה מהעבר ששברה את ליבו ואינה מאפשרת לו לתת אמון באיש. עד שלא יטפל בזה לא ישתחרר באמת, לא יזכה ליציבות, לשקט, למנוחה אמיתית.

רק לא להשתנות

או אולי יבוא רב שמתבטא בחוכמה וברהיטות רבה ולכאורה מייצג את השפיות והאיזון: "לא צריך להגזים בשום דבר, הכול צריך לעשות בשכל ישר" וכו'. לכאורה טענותיו הכרתיות, נבונות, מאוזנות ונכונות, אך יכול להיות שאם יבדוק פנימה בכנות ובאומץ בלתי מתפשר אולי יראה שדבריו המאוזנים יוצאים ממקום של פחד, מקטנות של חוסר ערך עצמי. אולי הוא מפחד להיות גדול? להשתנות? להתחדש? ללכת מעבר למה שהוא מכיר?

הדיבור ההגיוני, השקט והמאוזן שלו יכול להיות רק לבוש של יראת שמיים שמסתיר פחדים רבים. הוא גם מקבל על הדרך פרגון ואהדה רבה מהציבור ששייך אליו (שאותו לא שיתף בפחדיו ובמאווייו, כי הוא בעצמו לא עמד עליהם).

הכלל הוא שאף אחד בחוץ אינו יודע מאין הדברים שלך באים. זה דבר המסור אל הלב, למי שמוכן לפגוש שם בפנים את הסתירות, הפערים והחולשות האנושיות שיש בכולנו.

עוד כלל הוא שככל שדבר יותר מעורר ומפעיל את הנפש שלי, הרי זה סימן גדול שיש לי שם נקודות יותר שורשיות לתיקון ולהשלמה. אנא, בואו נעמוד עליהן.

נראה שצריך להודות ליובל דיין על כזו עוצמה של הפעלות רגשיות. יהי רצון שנזכה (קודם כול אני) לברר באמת את פנימיות השקפתנו ולעורר יותר ויותר חיבורים ואחדות ישראל ולהמתיק את הדינים.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם