Print this page

האמת הפודה Featured

 14 leviteh

יובל לויטה

דבר פלא בעבודת הנפש

השבוע הפגיש אותי ה' יתברך, דרך סיפורים של חברים ותלמידים, עם דבר פלא בעבודת הנפש. כדי לקלוט את הדברים היטב ללב, לעשייה, דרוש אחד היסודות הכי גדולים שרבי נחמן מברסלב דורש מחסידיו: "תמימות ופשיטות". עיקר היהדות.

הנקודה שנשתף היא כוח שחרור הנפש על ידי המפגש הנקי, הישיר והפשוט עם האמת פנימה, ללא תוספות. זהו מצב שבו האדם מסתכל מקרוב, ב'לבן של עיני הנפש', בלי לעפעף ובלי ליפייף, ודווקא כך, בסוד, הנפש משחררת את שכבת הפלדה שגרמה למייצר.

רבי נחמן מעורר במשפט קצר לעבודה זו: "הָאֱמֶת הִיא פּוֹדָה מִכָּל הַצָּרוֹת" (ספר המידות, אמת כ). השיחה באה לעורר למצבים הרבים ביום-יום שחשים שתקועים מול המציאות, הרגשה של חסימה, "אין יוצא ואין בא". מה שאתה לא עושה אתה לא מצליח להשתחרר (ודאי כשמדובר על אדם ערני, הרוצה מאוד לתקן את מידותיו ועובד על זה ביום-יום, אחד שיודע שנפשו היא באחריותו ורוצה להיות בעל נפש, ליישרה ולחברה לאמת, לה' יתברך).

הנה כמה דוגמאות מהשבוע האחרון מחוויות אישיות של חברים ותלמידים שיבהירו את הנקודה הבהרה חיה.

מה זה שייך שאפחד ממנו? אין לי שום סיבה. אך הבין שזה היה רק בממד השכל וההכרה הגלויה, ועמוק-עמוק שם בפנים, בתת-הכרה, הייתה תחושה שורשית יותר, והיא גונבת את כל החוויה, ועד שלא מגיעים אליה שום דבר לא ישתנה באמת
כאילו בספר

תלמיד מתאר שנוצרו לו מורכבות וקושי עם אדם שמתפלל עימו בבית הכנסת. בבוקר הוא בא לתפילת שחרית, והנה כמובן הבחור שאיתו יש לו הקושי נכנס אף הוא להתפלל. הוא סיפר שמצא את עצמו חסום פנימה, מזיז את מבטו לימין ולשמאל בעצבנות ונועל את המבט (ואת הלב) בספר, רק שלא יפגוש במבטו של ה'אויב'. העיניים לכאורה בסידור, אך בפנים הוא מתוח וסגור, לא יכול להתחיל להתפלל ולא מוצא דרך לחלץ את נפשו מן המצר.

ואז אמר שבפלאי פלאות עבר מצב. איך? שיתף שהוא פנה פנימה לנפשו, העז לראות ולחוש מה באמת נפשו עוברת עכשיו, ועלתה תשובה פשוטה וישירה: אני מפחד מהאדם הזה. זהו! פשוט מפחד! הוא לא נאבק בזה, לא ניסה לשנות, רק זיהה ועמד מול זה. נוכח, צופה מתוך אמת פנימית. הוא קלט כמה ניסה להסתיר זאת מהעולם ובעיקר מעצמו. כי מה זה שייך שאפחד ממנו? אין לי שום סיבה. אך הבין שזה היה רק בממד השכל וההכרה הגלויה, ועמוק-עמוק שם בפנים, בתת-הכרה, הייתה תחושה שורשית יותר, והיא גונבת את כל החוויה, ועד שלא מגיעים אליה שום דבר לא ישתנה באמת.

כן, אפשר להתגבר, להתמודד, להמשיך בכל מקרה כרגיל ולהראות שהכול טוב. אך באמת הכול נעשה במתח, במאמץ ובסגירות פנימית, ולא חשוב כמה החיוך יהיה מרוח על הפנים. החבר תיאר שדווקא ה'מגע' הכן והאמיתי הזה עם התחושה של הפחד שחרר אותו, הוציא אותו מהמצר. בפלאי פלאות כאשר הרים את עיניו כבר לא ראה את הבחור, כאילו השחרור הפנימי שחרר גם את המציאות החיצונית (זה קורה רבות למי שמכיר, יש יחס סודי כזה של אחדות בין הפנים לחוץ).

אין כוח

ועוד סיפור מהשבוע בהקשר זה של האמת הפודה מן המצר: חבר שיתף שחזר הביתה מיום עבודה ארוך. רגע לפני שנכנס למפגש עם משפחתו חש כבדות, סגירות ותקיעות, סיפר שלא רצה להיכנס ככה לבית, אך לא מצא פתרון לצאת ממצבו. כל הכלים הרוחניים נשברו: דיבור פנימי, נשימות, שכנוע עצמי שכלי, "אתה בא לבית שלך, לאנשים שאתה אוהב, וצריך להרגיש טוב ושמח", אך הנפש אינה משתכנעת, להפך, כל זה רק מגביר את החסימה והתקיעות.

ואז קרה אותו פלא כמו אצל חברנו מהתפילה: הוא שהה קצת במכונית והקשיב פנימה לראות מה קורה בנפשו באמת. והנה עלתה עמוק מבפנים תשובה פשוטה שלא העז לפגוש בתחילה: "אין לי כוח עכשיו לרעש של הילדים שלי"."אין לי כוח", זהו! זה מה שאני מרגיש! בלי ביקורת, בלי שיפוטיות,בלי האשמה איך יכול להיות שזה מה שאני מרגיש לילדים שלי.

הוא אמר שבאופן מופלא מייד לאחר שזיהה את האמת הזו נתמלא ליבו אהבה ורצון כלפיהם. כאילו רק איזה שכבה של הנפש הבהמית שאינה רוצה שאיש יפריע לה מכסה על כל ההוויה. אם לא נבהלים מזה, לא נכנסים לסרטים ולדמיונות (מה זה אומר עליי וכו'), באותה מהירות שזה בא זה משתחרר.

ואז יכול לעלות מה שיש שם באמת, הקשר הנשמתי עם הילדים הקדושים שלא באמת זז אף פעם. רק שתלאות היום-יום, המשא ומתן, המפגשים עם הקור, הציניות, השקרים, הקליפות, המתח מהפרנסה, קולות ההמולה של ההמון יצרו איזה חיץ זמני על המהות הפנימית. וכל מה שנדרש הוא לראות זאת ביישוב הדעת, בנקיות, לעמוד לנוכח זה בנחת. ואם זוכים, מתחדש הקשר עם עצמך ועם יקיריך. שנזכה לעמוד מול עצמנו באמת, לראות את האמת בכנות ללא בהלה. יש זה בחינה של גאולה פרטית.

 

אולי יעניין אותך גם