בני אהובי

s13 leviteh

 

בני אהובי

יושב ליד שולחן האוכל, ובני הקטן (בן חמש וחצי) נשען עליי, מתרפק בנוחות ובנועם, ידו האחת חובקת את כתפי מאחור, ומבקש שנלמד יחד את סיפור המגילה. רגע לפני הלימוד מצאנו את עצמנו בוהים באיזו נקודה באופק מבעד לחלון המטבח. אלו היו שניות נצחיות. אך לכאורה עוד אירוע שגרתי, עוד ערב של חול... עוד ערב של חול? זו ממש הקליפה של עמלק, "אשר קרך בדרך", מקרר את לבנו ולוחש ברשעות: "אחי, הכול מקרי, הכול סתמי, ערב של חול". אמרתי לאותו עמלקי בלבי: לא ולא, "אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות", אצלי הכול קדוש, הכול עמוק, הכול אלוקי. וה' ברחמיו זיכה אותי להיות ממש נוכח ומודע לרגע הזה, לחוש את העומק שהיה בזמן ובמקום הזה - המגע המתוק והנעים של בני, התמימות, המתיקות והפשיטות שנשפכו ממנו, וכן ראיתי את הביטחון שהוא חש בהישענות עליי, שהוא סומך עליי, חשתי שהוא גאה בי ורוצה בקרבתי לנצח, וממש כמו אור חוזר רציתי בעצמי להישאר אתו במצב הזה עד שיבוא המשיח.

ענפים מראים על שורשם

מחכמי הסוד לומדים שכל מה שמתרחש וקיים כאן למטה, בעולם הזה, הכול השתקפות של מה שקורה למעלה. אבא ואמא, בן ובת, לכול יש שורשים רוחניים שמשתלשלים ויורדים עד שהם מתגשמים ומתגלים כמציאות גשמית בעולם הזה. "בעל הסולם" זצ"ל קרא למהלך הזה: "שפת הענפים המראים על שורשם". המציאות החיצונית שבטעות כל כך מזדהים אתה, היא באמת רק ענף שמעיד על נקודה שורשית עליונה. וזאת דרך שניתנה לנו, ברחמיו הגדולים של ה', כדי ליצור אתו קשר ולהרגיש קרובים אליו, מתוך הקשרים והמושגים היומיומיים המוכרים לנו ובזכותם.
הקשר הזה בן אב לבן הוא כל כך שורשי, כל כך מרגש, כל כך קדוש - "בנים אתם לה' אלוקיכם".

"כשילד מרים את הידיים שלו כאומר 'תרים אותי', זה כל כך עמוק... הוא לא מתכוון תרים אותי שני סנטימטר, הוא ממש מתחנן אל אביו 'אנא, תרים אותי לשמי שמים'. לפעמים כשאני רואה את זה אני כולי רועד" (ר' שלמה קרליבך).

כאשר הילד הקדוש שלי נשען עליי והתרפק על קרבתי, ממש יכולתי לראות "מהענף" הזה את השורש. איך אנחנו, ישראל, "בני בכורי", איך אנחנו מצטיירים בעיניים של ה' יתברך, אבינו אב הרחמן. כמה אנחנו אהובים, כמה אנחנו יקרים אצלו. כמה נחת אנחנו עושים לו כשאנו פשוט מרפים אליו, נשענים עליו, סומכים, ורוצים שהוא ילמד אותנו. יכולתי לחוש דרך 'הערב הסתמי הזה' עם בני מה שה' יתברך להבדיל מרגיש כלפינו. כאשר זיהיתי כמה אני גאה בבני ושמח בו, ולא בגלל משהו מסוים שהוא עשה אלא מעצם היותו, מעצם מתיקותו וקרבתו, הבנתי שה' יתברך נותן לי להרגיש ממש את היחס האמתי שלו אלינו. כמה הוא גאה להיות אבא שלנו, ושהאהבה שלו אלינו היא לא בגלל המעשים הטובים והמצוות שאנחנו עושים, ולא בשום תנאים מצומצמים, אלא אהבה עד בלי די (די, די, די), פשוט כי "בנים אתם".

דיוק בהסתכלות

הרב מסלונים זצ"ל מסביר שמדרגת "בנים" היא מציאות שאינה משתנה בשום מצב ואינה מותנית בשום תנאי - בכל מצב שישראל נמצאים, בנים אתם לה' אלוקיכם. וממשיך שם ביתר חריפות ואומר: "שיהודי שאינו מאמין שהקב"ה נמצא ושוכן עם ישראל בכל המצבים ואף בתוך טומאותם, הריהו בגדר אפיקורס. כי ישראל הם עם נבחר, גם כשהם במצב הגרוע ביותר, שכן בחירת עם הנבחר הוא מצד הנשמות הקדושות של ישראל ולא מצד הגופים (המעשים), וקדושת ומעלת ישראל אינה תלויה בשום דבר... קשר תמידי ונצחי בלי גבול ובלי תכלית" (נתיבות שלום על פורים).

זו נקודה שורשית כל כך, נקודה שקשורה למצוות התשובה. לשוב אל הגדלות שלנו, להסתכלות עמוקה ואמתית שלנו על האלוקות והקשר שלנו אליה. הסכמה להיות מי שאנחנו באמת, בנים, נשמות אינסופיות, מלאות בטוב. בלבנו יש עדיין ציור גלותי של מושג האלוקות, ה' יתברך נתפס כשוטר שרק רוצה לתפוס אותנו על חם ולהעניש אותנו, ומתוך הסתכלות זו הנפש מלאה בפחדים, דאגות, יראות נפולות, תחושות אשמה, וקטנות. אנו חשים שאף פעם לא יוצאים ידי חובה, ותמיד זה לא מספיק טוב, ועוד מעט יבוא העונש.

להכין כלים

אנחנו נמצאים עמוק בתוך חודש אדר, רגע לפני גילוי האורות העצומים של פורים, וצריך להכין כלים. עיקר ההכנה הוא הכרת הערך העצמי. הכלי העיקרי לאור של הזמן הזה הוא הידיעה הזו שאנו מדברים ממנה. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", למה? כי הוא מכיר בגדלותו, בגדלות נקודת היהדות. בעל "נתיבות שלום" מסביר שהתגלתה דרכו עצמת ביטחון שנובעת מהידיעה שהוא יהודי, ובנים אתם לה' אלקיכם בכל המצבים אע"פ שלפי המעשים נראה שאיננו ראויים, כמו שהיה נראה שם בשושן, ולפי זה אין תקנה ותיקון. אך מרדכי לא כורע ולא משתחווה למסר החיצוני והשקרי הזה של הקשר עם ה' יתברך, אלא פונה לעומק הקשר והיחס שלו יתברך כלפינו, מעורר את האמת הגדולה והנסתרת, שאף שהמעשים מכוערים ולא ממש מדויקים, זה רק בחיצוניות. באמת לאמתה אנו עדיין בנים, אי אפשר לשנות את זה. הנשמות נשארו טהורות, קודשי קודשים, בנים אהובים, ותמיד יש לנו תקנה, "אין שום ייאוש בעולם כלל".

באמת אין כאן חדש, הכול כתוב, וכולנו נבונים, כולנו חכמים; אך הידיעה הזו של "הבנים", של הגדלות, של הקשר הבלתי אמצעי והבלתי משתנה שלנו עם אבינו, עדיין נסתרת קצת מהלב, כלומר מההרגשה הפשוטה ביומיום. קיבלתי מתנת חינם באותו 'ערב סתמי'. דרך הקִרבה הפשוטה והנעימה הזו לבני אהובי זכיתי לחוש את האמת הקדושה הזו, והתמלאתי רצון לתת אותה לכול.

"כל פעם שאנחנו מנשקים את ילדינו, אנחנו מביאים את כל העולם קרוב יותר לירושלים עיר הקודש" (ר' שלמה).

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נקודת ההכרעה

   הצצה ראשונה לספרו של...

קומו ונעלה ציון

   שר החינוך במאמר מיוחד...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם