נוכחות בזמן

s13leviteh

 

יובל לויטה


עיני עגל בשיעור


חבר מספר שהוא יושב בשיעור תורה ורואה את שפתי הרב נעות ברצף, וידיו עולות ויורדות כמנסות להבהיר את דבריו, והחבר קולט שהוא "לא כאן", לא פנוי לקלוט את דברי התורה, אין לו מושג בכלל מה הרב אומר עכשיו. הגוף כאן, יושב ובוהה בעיני עגל בדמות עם המגבעת הגדולה שמולו, אך באמת הוא איננו נמצא, ושואל את עצמו "איפה אני?"


הילדה בקריז


אחר כך מתברר שבהכנות לקראת היציאה לשיעור התורה (שהוא המארגן שלו מטעם היישוב) ורגע לפני שיצא לסדר את המועדון, להרתיח את המים במחם וכו', הוא שמע את הילדה המתוקה והקדושה שלו בקריז. צווחת, מעיפה חפצים, טורקת דלתות, בקיצור - ששון ושמחה. הוא שאל אותה מה קורה, אך באמת לא היה רגוע, ולא היה ממש פנוי לקבל את תשובתה. הוא היה לחוץ לקראת השיעור אך בכל זאת נזכר שהוא אבא שלה, ושאל שוב בחוסר סבלנות: "מה קרה?" וניסה להרגיע אותה. אך המצב רק החמיר יותר, ועוד חפצים המשיכו להתעופף.
כמו שרובנו מכירים, באותם רגעים גם אצלו התחילה המערכת לפעול בעצבים ובטורים גבוהים. ואז מגיע הכעס, וגם הוא, המתוק באדם, צעק על הקטנה שאם היא לא תפסיק מיד הוא יסגור אותה בחדר עד שתירגע!


וכך הוא יצא לשיעור בכעס. החבר שלנו מתורגל בענייני מודעות עצמית וכבר ביציאה הוא ידע לומר לעצמו שהוא פעל קצת מתוך 'הילד שבו'. אך מיד רצו בראשו אלפי הצדקות והבנות מדוע פעל כך.


לדוגמה – 'אין זמן עכשיו לחיבוקים, שלא יהיה ביטול תורה ברבים' (הרב שליט"א), או 'אני לא אספיק להרתיח את המים במחם והשיעור עלול להתבטל' (כל המציאות על הכתפיים שלו), 'הילדה הגזימה, אני חייב להציב גבולות ולהיות קשוח וברור' (יועץ לענייני גידול ילדים).


עכשיו כשהתחיל השיעור הוא הבין שהוא לא פנוי בכלל לקלוט שום דבר, הבין שנפשו לא פה אלא נשארה שם, עם הילדה בבית. הגוף פה אך הנפש לא. כמו מצב של 'מוות', להבדיל, ולכן אין שום חיות וברכה בזמן העכשווי. הזמן העכשווי 'מת' מבחינתו, כי 'נפשו יצאה ממנו' ואיננה כאן, ואין כלי לשמוע את השיעור, רק קוצר רוח וחוסר מנוחה. אין סבלנות לשום שיעור ולשום רב. נראה שאפילו אם הרב הראשי לישראל בכבודו ובעצמו היה מעביר את השיעור, חברנו היה במקום אחר. היכן? שם, עם בתו, ממשיך את הדיאלוג הלא פתור מלפני השיעור.


תחיית המתים


עכשיו הוא הבין שהתגובה שלו לבתו לא הייתה אמתית, אלא מזויפת. בלי לב, בלי ציר. הוא הבין שהכעס שלו נבע מהסתירה שהייתה בתוכו – בין הרצון ללכת לשיעור ולרצות את הרב ואת שאר המשתתפים ובין הרצון לרצות את הילדה האהובה, לנחם אותה ולחזק אותה. סתירה זו גרמה ללחץ שהתפרץ כלפיה.


הוא הבין שלא סגר את הדברים בבית ויצא בלי חיבור אמתי, לעצמו ולבתו היקרה. זיהה שכולו מלא ברגשות אשם, לבו שבור והמערכת סוערת, ושמהמקום הנמוך הזה אין לו סיכוי ללמוד תורה.
החבר סיפר שעצם את עיניו, לקח כמה נשימות, הבין וקיבל שפעל כמו ילד, והחליט מתוך מקום פנימי אמתי, מתוך נוכחות אמתית בזמן, ש"לא מעניין אותי איך זה קרה ולמה, ושום תירוץ בעולם – אני רק יודע שאני רוצה לחזור לציר הטוב, להשלים עם עצמי ועם בתי. זה המקום שאני כל כך צמא לו".


ואז הוא קם בשקט באמצע השיעור, וחזר הביתה (תרתי משמע). חזר קודם לילדה המתוקה שלו שהוא כל כך אוהב, והפעם עם לב פתוח. הוא ביקש ממנה סליחה שכעס עליה מבלי לשמוע אותה אפילו, ובלי ולחבק אותה קודם. "ובאותה נשימה, ירדתי לגובה העיניים שלה והסברתי לה שלא חשוב מה יקרה, אני אקשיב לה גם אם היא לא תצווח ותזרוק דברים, אלא רק תדבר, כי היא הדבר הכי יקר לי בעולם", כך סיפר לי.


ובאמת בעקבות הדיבור מבפנים, מיד קיבל מבתו חיבוק בחזרה ונענוע בראש כהסכמה לכך שהיא הגזימה. הוא סיפר שדמעות חנקו את גרונו, אושר ושמחה נכנסו למערכת והוא היה מוכן להישאר במצב הזה כל חייו.


הוא אמר לי שממש חש שחזר לחיים. חש שחרור והשלמה. עכשיו נשאר לו זמן אפילו לחזור לשיעור. הפעם, כשאמר זאת לבתו, דיבר בנועם, מתוך שקט והשלמה. הוא היה נוכח בזמן. אמר שמבחינתו הייתה גם אפשרות להישאר בבית אם היא ממש תבקש, אך היא אמרה לו שממש בסדר, והוא יכול ללכת.


והנה הוא בחזרה בשיעור, ולמרות הזמן שעבר הצליח להתחבר בזריזות, שמח שמחה כפולה – גם מהשיעור, מדברי התורה, ובעיקר מהעובדה שחזר לחיים. הנפש חזרה לגוף, הוא נוכח, והילדה שמחה בבית. הכול על מקומו בא בשלום, ישתבח שמו.


הכול כאן


הלל הזקן אמר: "אם אני כאן הכול כאן". ודאי שהלל לא דיבר מתוך האגו של עצמו, וגם לא על הנוכחות הפיזית, אלא על הפניות הנפשית. להיות נוכח באמת עם הלב והרצון, בזמן ובמקום העכשווי. וכאשר זה לא מתקיים, כלומר "אני לא כאן", הביטוי העיקרי של זה הוא חוסר שקט, מאבקים פנימיים. זה סימן שהנפש במקום אחר, יצאה לעסוק בעניין אחר כלשהו, או מהעבר או מהעתיד, וצריך להשיבה בחזרה להווה, ל"כאן".


לפעמים עצם הזיהוי והקליטה ש'נעלמתי לעצמי' מספיק בשביל לחזור, ולפעמים נדרשת פעולה מעשית כדי להשלים את הפעולה הלא מדויקת שהתקיימה בעבר, שתאפשר להיות פנוי בהווה.
נראה שזה ממש פשט התשובה ביומיום, 'לשוב לכאן', ו'כשאני כאן' ממילא 'הכול כאן'! נשלמים החסרונות, יש שקט ושמחה, וחיבור פשוט ומשוחרר עם המציאות.

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם