להחיות נפש מישראל

14 leviteh

 

יובל לויטה

אני רוצה לכתוב כמה סיפורים מהחיים, שקשורים לכוח ההשפעה העצום שלנו זה על זה, שחלקו מודע וחלקו ללא מודעות כלל. כל הזמן אנחנו מקבלים זה מזה ומשפעים זה על זה, לפעמים מול אנשים שאיננו מכירים כלל - חיוך, טון דיבור מסיום, שיר, ריח, מגע, אפילו שלא הופנו כלפינו, מייצרים בתוכנו אינסוף פעולות רגשיות. תנועות נפלאות אלו, כגלי ים, שוטפים את הנפש מבפנים, ומובילים מסערה למנוחה, מעצב לשמחה. הקשרים הללו בין בני האדם, המגע האנושי הצפוף הזה מושגח בהשגחה פרטית, כדי שנעזור זה לזה להגיע לתיקון ולגאולה הפרטית והכללית, ומאפשרים (לרוצה) קרבת אלוקים נקייה יותר, מבוררת יותר, אמתית יותר. החכמים מלמדים אותנו ש"ואהבת את ה' אלוקיך" יכול להתקיים רק דרך הכלי של: "ואהבת לרעך כמוך", ללא זה הכול יכול להיות דמיון פורח.

קול פשוט מלא באהבת ישראל

הלכתי בבוקר לבית כנסת שאינני מתפלל בו בדרך כלל, כדי ללמוד שם מאוחר יותר עם חברותא ששותף במניין זה.

יושבים ללמוד, אך מתברר (בדיעבד) שלבנו היה במצב של "מצוות אנשים מלומדה", ללא שום חיות. יושבים ב"מוחין דקטנות", כבדים, כאילו משא כבד מונח על כתפינו - לימוד התורה, והיינו מעדיפים להיות אחרי זה, חלילה. וזה מצב חמור מבחינתי, אני חש בכלליות שזה ממש חילול השם גדול, לראות יהודי לומד תורה עצוב, כבד, ללא חיות. והנה, בהשגחה, נכנס לבית המדרש יהודי פשוט, מבוגר משנינו, כובע גרב שחור מכסה את כיפתו, והוא שר בסלסול ניגון של זהר ארגוב בחילוף מילים שהמציא מעצמו על הודיה והלל לה'. ממה שאני זוכר זה הלך בערך כך: "מאז הבוקר לא יכול להפסיק להודות לך, על הפה ועל הנשימה... תפסיק להיות כזה כבד קום ורקוד, לא באת לפה, אהה... אלא לעבוד... אה אה אה - אבא (רגע לפני "את עולמי עם שחר") בוא יהודי צדיק ונודה לה', שחרר את השכל ותן מקום ללב", וכו'. כל זה תוך חיוך קורן מאוזן לאוזן. זה לא היה קול צעיר כזה, קופץ ומעצבן שמנסה לשכנע אותך להיות מישהו אחר, אלא פשוט, פשוט, חם ונעים, מלא באהבת ישראל.

היכולת שלנו להעניק את כל הדברים הטובים והחשובים לנו, לא מתקיימת בזכות יכולת הדיבור הרהוטה שלנו, או רמת האיי קיו וההיגיון שבדברינו, אלא ברמת החיבור שלנו לעצמנו, לפנימיותנו, לנשמותינו, בקרבה ובדבקות אלוקים שנמצאים בה

מפרצוף ראשוני של "תעזוב אותי באמא שלך", זה נפתח ועבר "לדי, תמשיך", ומשם לחיוך גדול וקולות "קולולולו", תוך המצאת מילים משלי בניסיון כושל ליצור חרוזים מתאימים. והנה, לב חדש. יש טעם, חיות, יש מוחין, יש רצון ללמוד, לחיות. היהודי הקדוש הפשוט הזה החזיר אותנו לעצמנו, לשמחתנו. רבי נחמן אומר שאתה ממש יכול להחיות מישהו אחר באמצעות השמחה שלך: "על ידי שאדם שמח, על ידי זה הוא יכול להחיות אדם אחר, שהוא דבר גדול מאוד לשמח לבב בני ישראל, כי רוב בני האדם מלאים ייסורים ודאגות וצרות משונות ואי אפשר להם לספר מה שבלבם, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש והוא דבר גדול מאוד. כי כשזוכה לשמח איזה אדם הוא מחיה ומקיים ומקיים נפש מישראל ממש" (ליקוטי עצות שמחה, לח). זה סיפור קטנצ'יק מהבוקר, אך ממנו נפתח הנושא לטור, על ההשפעות שלנו זה על זה.

"ראו באורי"

מאוחר יותר, התבוננתי עוד על החוויה מהבוקר והתחזקה בהירות בהבנה, שכאשר אדם נוכח באור שלו, בפשיטות, בלי להתנצל, "מנגן את הניגון שלו" בטבעיות ובתמימות, בלי להתערבב יותר מדי עם הדאגות והפחדים של העולם סביבו (לא מתוך ניתוק, אלא משמירה על פנימיותו, על נשמתו) - דווקא על ידי זה הוא מעורר את הטוב שבאדם האחר.

שיר נפלא מתאר את המשיח אומר לעם ישראל "ענווים ענווים הגיע זמן גאולתכם". ולפי ההמשך מתבהר מהי הסיבה שנקבל ונסכים למסר הגאולי הזה - "ראו באורי שזורח". אנחנו נראה שהוא מואר, שמח, מלא בחיות, מקרין טוב, הוא לא ימלא את החלל בדיבורים תורניים, בפלפולים על "חשיבות השמחה", "חשיבות של הכרת הטוב בחיים", אלא הוא יהיה נוכח בזה, נוכח באור, וכולנו נזהה את האור שלו, את הטוב שלו, שיקרין על הנשמות שלנו וישטוף את כל העפר והלכלוך של אלפי שנות גלות ומרחק, ללא הרבה מילים.

אני חושב שאפשר ללמוד את זה ככלל רוחני. "ראו באורי שזורח" מתאים לא רק למסר הסופי של הגאולה, אלא לכל דיוק בהשפעה בין אדם לחברו. היכולת שלנו להעניק את כל הדברים הטובים והחשובים לנו, לא מתקיימת בזכות יכולת הדיבור הרהוטה שלנו, או רמת האיי קיו וההיגיון שבדברינו, אלא ברמת החיבור שלנו לעצמנו, לפנימיותנו, לנשמותינו, בקרבה ובדבקות אלוקים שנמצאים בה, והיא בעצמה מקרינה, נותנת השראה, נותנת מקום. זה 'תדר' שמייצר מרחב, נוכחות שלא מתאמצת לשכנע, אלא מתקיימת באור, והאחר כבר מקבל מרצון, בטבעיות. דברים היוצאים מעומק הלב של המשפיע - נכנסים לעומק הלב של המקשיב. נראה שהיכולת של האדם להשפיע באמת על מישהו אחר, על אשתו, על ילדיו, דברים שיישארו וייחקקו בנפשו, "גם כי יזקין לא יסור ממנו" - זה לא יהיה דרך המילים הרבות, או דיוקי הדינים, אלא באמצעות המחויבות להיות באור, להיות גדול, שמח, קרוב. זה מאליו מייצר אצל האחר רצון לקבל. המיקוד הוא פנימה, ל"חיי עולם שנטע בתוכנו", לאור, והסביבה נהיית מאליה כלי, שרוצה לקבל מזה.

הביטויים של זה ביומיום הם רבים. למשל: שולחן שבת. איפה כולם? והנה אתה נוזף ורוטן: "נו, לבוא כבר לשולחן! כמה פעמים אפשר להגיד לכם?" על הדרך אתה מייצר לימוד תקיף על כיבוד אב, ושוב קריאה רוגזת לילד האחרון (הבריא) שלא הגיע עדיין: "נו, אתה בא?"

פעמים רבות שום דבר לא משתנה, וגם אם כן באו בעקבות הציוויים והדרישה הקפדנית, כולם מפוחדים ונסגרים פנימה מ"הדמות החינוכית" המפחידה. אך אם אתה לוקח את האחריות לאור, שר ניגון חסידי שמח בדבקות, עושה ריקוד עם האישה, הם באים בלי שאמרת כלום. למה? כי הם "ראו את האור שלך זורח".

לחזק את האחר למרות חולשתך

סיפור נוסף של השפעות קטנות. חבר מתקשר לבקש עזרה בעניין אישי לא פשוט, שבר בזוגיות וכו'. באותו זמן הייתי בעצמי לא ממש במצב מאוזן, ואפילו הפוך, הייתי בתוך איזה בירור אישי, וחיפשתי גם אני חיזוק ועידוד. ולפתע מצאתי את פי מחזק את חברי, נותן מילים מקרבות, מחזקות, מעוררות. ובפלאות, אני מזהה שאט אט גם אני חוזר למקומי, למנוחתי, לשמחתי. דברי החיזוק כלפי החבר חיזקו גם אותי. בעבר הייתה בתפיסתי אשליה, חשבתי שבמקרה כזה אני עושה שקר בנפשי, שאני צבוע, חשבתי שלהיות אמתי, זה קודם להיות יציב וחזק בעצמי ורק אז לדבר עם האחר. "הרבה יותר קל לעזור בחוץ מלעזור בפנים", ותמיד זלזלתי בזה, אך שיחה של רבי נחמן מברסלב ממש שינתה את ההסתכלות: "יותר מזה צריך כל אחד ואחד לחזק את חברו לבל ייפול בדעתו משום דבר שבעולם, ואפילו אם הוא יודע בעצמו שהוא כמו שהוא(דהיינו זה שמחזק עכשיו)אף על פי כן יחזק את חברו, כי את חברו קל יותר מלחזק את עצמו, כי 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'... וכשיזכה לבלי להפיל את חברו אף על פי שיודע בעצמו שהוא רחוק מעבודתו, אדרבא יחזקו בכל מיני התחזקות, ויחיהו וישיבהו בכל מיני דיבורים המשיבין את הנפש וכו', על ידי זה יכול להיות שאחר כך יזכה גם הוא לחזור ולשוב לעבודת ה' על ידי זה" (שיחות הר"ן קיט).

אומר רבי נחמן, אכן "קל יותר לחזק את חברו" מאשר את עצמך, אך אין בזה שום פגם, זו חוקיות נפשית מאת ה'. אל לנו לזלזל בה, אל לנו לדחות תנועה נפשית זו, אלא להפך - להשתמש בה להיטיב, לקיים אותה, לחזק את האחר למרות חולשתך, והנה אתה יכול להציל שתי נפשות מישראל, כן ירבו. יהי רצון שנזכה להשפיע זה לזה, בכל האמצעים ובכל הטוב, השמחה והאור שה' נתן לנו, אמן ואמן.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם