אחת שאלתי

130 leviteh

יובל לויטה

"כל אשר תשאל נפשך"

מה השעה? חם, קר, אולי להדליק מזגן? לכבות? לאכול עכשיו או לסדר את הספרים קודם? למה הוא עוד לא התקשר? לדבר עם אשתי על זה או לשתוק בינתיים? למה לא שמתי גבול לילד על הדיבור הזה? אולי הגזמתי עם הגבולות הללו ששמתי? האם ביה"ס הזה באמת מתאים? מה עם קביעת העתים לתורה? איפה נהיה בשבת? לאן ניסע בחופש?

לאן? מתי? מי? מה? אולי? כדאי? כן? לא? למה לא?... גוואלד.

חודש אלול הקדוש נכנס ואנחנו מתחברים לתפילת דוד הקשורה לזמן: "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא"... והנה מגיעים לשורות שמעוררות בנפש (אם זוכים) פער מביך: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי"... הפה אומר והלב שם בפנים מתמרד ושואל "אחת שאלתי"? יש לי המון שאלות, ובכלל רובן לא על "שבתי בבית ה'".

אולי אני משוגע

במודעות ובהקשבה כנה לנפשנו מזהים שהמתוקה שם בפנים לא מפסיקה לשאול שאלות (ראה חלק מהם למעלה, או שתסגור את עיניך ותקשיב עכשיו). שאלה רודפת שאלה, לא אחת, וגם לא שתיים, שאלות רבות ומשונות, והן כל הזמן משתנות, שאלות מסוגים שונים ומשונים, על הגשמיות, על הרוחניות, שאלה גוררת שאלה, בשצף קצף, כגלי ים, גל רודף גל, לפעמים קצת יותר שקט, לפעמים ממש סוער. כשמתחילים להיות מודעים ל"שאלות הנפש", זה נשמע כמו כיתת ילדים בעלי צרכים מיוחדים, שיש בה עשרות ילדים שכל הזמן דורשים "צומי", כל הזמן שאלות, טענות וקושיות. האדמ"ור מפיאסצנה אומר שאם האדם ישים לב ויתבונן אפילו לרגע קצר על מחשבותיו ועל משאלות לבו, יראה שאין הבדל גדול בינו לבין משוגע ח"ו, רק שמשוגע עושה ומביא מחשבותיו לפועל (מאמר ההשקטה ב"דרך המלך").

ראשית - זיהוי הפער

אמנם כולנו נבונים כולנו חכמים, ולמדנו בספרים שבעומק קיומנו יש רק דבר אחד, רק צורך ומשאלה אחת: "ואני קרבת אלוקים לי טוב", שם במעמקים יודעים שאין טוב זולת זה. אך "האחת שאלתי" הזה, שורש הרצון הפנימי שלנו, מתערבב ונעלם בתוך פיזור הדעת ופיזור הנפש. הביטוי המידי של זה, הוא ההתרוצצות הנפשית, חוסר השקט, הלחץ, שנובעים משאלות ורצונות 'אינסופיים' בתוכנו ללא מודעות. והחוויה העיקרית היא פער עצום בין האמת לבין מצבי העכשווי. האדם עומד נבוך מול המילים שהוא ממלמל: "אחת שאלתי... אותה אבקש..."

תיקון - "ואני תפילה"

עומד היהודי בוש ונכלם, לבו נשבר, ותפילה חרישית מתמלמלת בשפתיו, וקולו לא נשמע: "אוי טאטע, אבא רחמן, כמה התרחקתי, 'טעיתי כשה אובד', אך אני עדיין מבקש, אבא – אני חש רחוק כל כך מ'השאלה האחת' הזו, שצריכה להיות תמיד לנגד עיניי, לנגד לבי, אוי גוואלד, גלוי וידוע לפניך כמה שאלות ומשאלות שוטפות את נפשי בכל רגע ממש, כמה רצונות מדומיינים מעסיקים את לבבי".

יש לדעת שאם זו התחושה, ובטח אם השפתיים כבר נעות ומתפללות על זה, זהו ביטוי נפלא של קרבה, סימן שהלב עוד חי, נוכח, אמנם קצת שבור, אך מתגעגע, כוסף ומשתוקק אל האמת, משתוקק לחיות. ר' נחמן מסביר שזו ממש המשמעות של "ירידה תכלית העלייה". הירידה האמתית היא עצם המרחק מה', השקיעה בתוך העולם הזה. ודוקא הפער הזה, חוויית המרחק 'המבהיל' בין מה שהאדפ רוצה באמת, לבין איך שזה מתקיים ביומיום באמת, שם טמון הסוד. 'הרצוי והמצוי' הזה הוא לא בעיה שצריך לפתור אותה אלא 'מנגנון אלוקי', שצריך להישמר כל עוד האדם מתקיים כנשמה בתוך גוף. הפער הזה הוא ה"סטרטר" שמאפשר תפילת אמתית, נצחית, תפילה של עני שלא יכול למלא את חסרונו, וחייב עזרה שישלמו לו את החובות שהוא צריך להחזיר. זו תפילה שבוקעת את כל הרקיעים. ללא הפער הזה, היינו שוקעים בקלות בתוך ה"כוחי ועוצם ידי". בתחושה קרה ואטומה שלא צריכים שום עזרה באמת, ש"אנחנו מסתדרים", אין חסרונות.

"אני מודע, לומד רוחניות ומצליח להנהיג ולשלוט בנפשי, כל הזמן יודע לעבור מצבים". גוואלד! זו עבודה של הגויים, מודעות מנותקת מהאלוקות. בעבורנו כוח המודעות הוא רק כלי ראשוני, אך עיקר העיקרים אצל היהודי הוא התפילה. גם אחרי שעשיתי את כל ההשתדלות הרוחנית האנושית (מודעות), עדיין יהיה פער. זה לא כדי לייאש אותנו אלא כדי לתת לנו את המתנה הגדולה מכול - אור התפילה. "תפילה לא-ל חיי". אצל יהודי התפילה לה' היא החיים בעצמם, זה מה שמחיה אותנו. התפילה היא המהות שמשלימה באמת את הפערים. ההשתוקקות הזו שמתגלה מתוך הלב הנשבר - היא היא "תכלית העלייה".

יש כאן נקודה נסתרת שיש לעמוד על העומק שלה. הצדיקים שבכל הדורות מלמדים שבעומק החיים עניין החסרונות שה' מסדר לנו הוא מכוון ותכליתי, הוא נברא אך ורק לעורר אותנו לתפילה, להשתוקקות לקשר חי עם "מי שאמר והיה העולם". בעומק, התפילה היא לא רק כלי ואמצעי, היא הדבר עצמו, "ואני תפילה", אני פיסת "רוח ממללא" שחייבת כל הזמן למלל לפלל ולהתכלל אתך תתברך, פנימיותי חייבת את הקשר והקרבה אליך, אחרת מה הטעם.

המילים היקרות של דוד המלך המעוררות ל"אחת שאלתי" מאפשרות לנו להיזכר מה אנו באמת, מה אנו רוצים באמת, מילים המאירות וגואלות את הנפש מחשכותה, "ה' אורי וישעי". זה יכול לעורר את כיסופי הנשמה לחזור למקום הפנימי האמתי. המצב חמור יותר כשכבר לא חשים שום דבר מול המילים היקרות. יובש הלב כבר קיבל אישור שכלי תורני שאין כבר אפשרות אחרת, ח"ו. זו תרדמה עצובה, סימן לייאוש מהיכולת להתחדש, להשתנות, ייאוש מהרצון למצוא מחדש קרבה וקשר אל ה', לעצמנו, לחיים, ח"ו.

לחיות לפחות פעם ביום

קשה מאוד להתעורר ל"אחת שאלתי" בתוכנו ככה פתאום באמצע החיים. אף שוודאי שיש מציאות של "תשובה פתאומית" (אורות התשובה) אך אנו מחפשים את העבודה, כלומר איך לפגוש את ה"אחת שאלתי", את הרצון הפנימי האמתי שלי, יותר בקביעות, יותר בבהירות, לא רק באלול וביום כיפור. מחפשים איך לשמור על השאלה הזו ביומיום, איך להחזיר לה את המשקל העיקרי של חיי, וגם כאשר אני מתרחק, שזה יכאב לי (כמו שכתבנו למעלה).

נראה שהעצה, הדרך והאפשרות לכך היא ע"י מה שרבי נחמן הגדיר שהוא "מעלה עליונה וגדולה מהכול" - סוד ההתבודדות. לקבוע זמן קבוע להיפגש עם לבך, עם ה', להתבונן ולהקשיב לשאלות הנפש בצורה יזומה, מודעת. לעצור את סחף החיים (אם אפשר לקרוא לזה חיים), "להתבודד באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו ובין קונו" (ליקוטי מוהר"ן כה). זה זמן של יישוב הדעת, של חשבון נפש, מאזנים כאלה - מקשיב לשאלות הנפש, ושם אותן במקום הנכון, נותן להן את המשקל הנכון, עד שהאדם מגיע (כל פעם מחדש) לפחות פעם ביום ל"אחת שאלתי", לקרבה ה', לחיבור ודבקות בו יתברך בצורה חיה, לא רק תאורטית למדנית, זה מאפשר לחיות לפחות פעם אחת ביום.

סולם של שאלות

כשמגיעים ממש לעבודה של הקשבה פנימית, צריך לדעת שיש (בכללות) שלוש רמות של רצונות ומשאלות לב, עומק בתוך עומק. כידוע, כל יהודי הוא כסולם מוצב ארצה וראשו בשמים. השלב הכי נמוך בסולם הוא המשאלות והרצונות המידיים. רמת הנפש הכי חיצונית שצמודה לגוף, ולכן היא כל הזמן מגיבה, ומושפעת מכל דבר. חם לי, קר לי, צורך להתפנות, לאכול, לשתות וכו'. רמת קיום זו מתבטאת בתנועת נפש בצורה של שאלות אינסופיות שמשתנות בעקבות הגורמים החיצוניים שפוגשים בהם. ממקום פנימי יותר מגיעות שאלות ורצונות שורשיים יותר, לא מידיים, למשל – מקום המגורים, עם מי להתחתן, במה לעסוק וכו'. ובעומק העומקים נמצאת שאלת הנפש ורצונה, הוא ה"אחת שאלתי". זהו מקום הנשמה, שם יש רק רצון אחד לאבינו מלכנו, רצון לחיבור ולדבקות בו יתברך. זהו, אין עוד!

הציר הפנימי של ההתבודדות הוא התקרבות. אני בא לפגוש את נפשי ושאלותיה, לתת מענה פנימי לדברים שאני לא מצליח ולא יכול לענות עליהם בתוך היום. צריך לבוא עם הרבה סבלנות והמתנה. בכלליות, אם אדם מתמיד (ולא בא פעם בחודש לצעוק את מה שהצטבר), הרי שבתחילה הוא פוגש את רובד ה"שאלות המידיות", לחזור לישון, להתפנות, חם לו בקיץ, קר לו בחורף, וכו'. אם לא יתבלבל וימשיך להקשיב, יפגוש לאחר זמן שאלות יסודיות יותר לחייו, שאלות שדורשות מענה ממקום פנימי יותר. ואם יזכה להמתין עוד יוכל לפגוש את "האחת שאלתי" בתוכו. זה מצב פנימי אחר לגמרי מכל מה שמכירים, זה "תדר" שמופשט מפרטים, רק מנוחה וחוויית אחדות נעימה, חוויה של שיבה הביתה.

שנזכה לשוב, כל פעם מחדש, אמן.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם