למי יש יותר כבוד

13 leviteh

יובל לויטה

ויתורו

ביחד עם כל עם ישראל יוצאים לחופש לצפון. חניון הגושרים על שפת החצבני. מקום יפה, דשא ירוק, נחל זורם באמצע, עצי צפצפה גדולים (לא בטוח שזו אכן צפצפה אבל זה מראה בקיאות כזאת) יוצרים מקומות קרירים ומוצלים למרות החום הכבד, שבהם אפשר למקם אוהלים ללינה.

נכנסים לחניון, בלבי פנימה דריכות ודאגה קלה למציאת מקום. דאגה שיהיה שקט, נעים, מוצל וצנוע. כלפי חוץ אני משדר ביטחון ושאננות. "ויתורו את הארץ", בודקים ומחפשים – "הטובה אם רעה". מפצלים את הכוח: הבת הבכורה באיגוף מימין, האישה היקרה מדלגת משמאל ואני עם הקטנים למקום נוסף. לפתע... "וירא את המקום מרחוק". מיד נותן פקודה לילדיי להתחיל לשרוק קלות, על מנת לטשטש ל"אויב" (שגם הם באו עכשיו לתור את הארץ) את הידיעה שמצאנו ואנו בדרך להתמקם, על מנת שלא ירוצו ויתפסו את המקום "שלנו". צעדים זריזים ומדודים, והנה בשעה טובה -"ויחנו", ליד עץ הצפצפה (?) שלנו, הודו לה' כי טוב. אוספים את הכוח ומתארגנים לבניית המחנה הקדוש.

שינוי בעלילה

שמחים ומודים לקב"ה על המקום הנפלא והשקט, ויוצאים שוב יחד עם כל עם ישראל לקיאקים. חוזרים לחניון מרוצים ועייפים, אך מה זה? במבט חטוף אל ה"מקום", אני חש שמשהו חשוד מתרחש שם. כשאנחנו מתקרבים, תחושתי מתאמתת. אוטובוס (לא פחות!) של ילדים מאחד הקיבוצים השתלט על כל פינה סביב המקום שלנו, ולא רק זה – ה"אויב" גם סימן בבד לבן ענק את תחום מחנהו, והמקום שבו עמד שולחן האוכל שלנו עד הבוקר עבר ל"שטח עוין".

מה קורה שם בנפש

עכשיו אני רוצה להעביר את המיקוד פנימה, הרי שם הפינה הזאת הוא "לחיות מבפנים", וזה מחייב.

בבת אחת אני חש תנועות של הר געש בחלק השמאלי של החזה, דפיקות לב מואצות, כלי הדם מתרחבים, המערכת הסימפתטית עוברת לפעולה מוגברת, האישונים מתכווצים. "זהו, יוצאים להילחם על המולדת, להיות או לחדול".

מקיים שיחה קרה ונוקבת עם המדריך החתיך של הקיבוצניקים, שמסתובב חופשי ב"שטח שלי" ללא החולצה, ובנות לא צנועות מקרקרות סביבו.

מה קורה שם בנפש? מה היא כל כך מתפעלת, קופצת וצועקת, מה לך "ענייה סוערה", על מה כל המהומה?

"מה השאלה?" היא עונה לי, "עזי פנים החציפו, נכנסו לטריטוריה שלי, חושבים לרמוס את כבודי..."

"אוי הכבוד, הכבוד, מלוא כל הארץ כבודי"...

עבודת לב נפלאה

בתורה על סוד אלול מלמד אותנו רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב: "כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלוקים, אלא לכבוד מלכים, שנאמר בו: כבוד מלכים חקור דבר. והכול חוקרים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזה הוא, שחולקים לו כבוד הזה. אך מי שבורח מהכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אז זוכה לכבוד א-לוהי"... (ליקוטי מוהר"ן ו).

הפעם לקח לי הרבה זמן לעשות את העבודה. 'החלל השמאלי' תפס את כל המקום. אך המהפך הנפלא שה' זיכה אותי בו בהמשך, שחרר. פתאום הקיבוצניקים היו נראים כל כך יפים, מתוקים יחסית לכל העולם, לפתע ראיתי שאף אחד מהם לא היה עם טלפון, איך כולם עוזרים זה לזה בארוחות. איפה הייתה העין הטובה הזו כל הזמן הזה? נעולה שם בתוך הלב הכעוס והצודק

במקום אחר הוא מסביר "שהנפש שורשה בכבוד". יותר מזה, ידוע שיסוד הבריאה הוא הכבוד: "לכבודי בראתיו, יצירתיו אף עשיתיו". וכאן הוא מראה שתי בחינות עיקריות של הכבוד - כבוד אלוקי (המקום), וכבוד אישי (כבוד עצמו). אלו לא שני מקומות, אחד בשמים ואחד בארץ, אלא שני ממדים שקיימים בתוכנו. הכבוד האישי הוא החלק החיצוני של הנפש, הוא טבוע מילדות, צורך שיראו, שיקשיבו, שיבינו, שייתנו מקום. ילד לא יכול לגדול בלי החוויה הזו מהוריו, ממלמדיו, מחבריו. אך אם האדם לא זוכה להתעורר להיות עובד על פנימיותו, על תיקון מידותיו, על דיוק חייו, הוא יכול כל חייו להישאר תקוע רק בממד של הכבוד האישי. תקוע בצורך קבוע, קיומי, הישרדותי, צורך ב"צומי" מתמיד. שכל הזמן יראו אותו, כל הזמן יגידו מילים טובות, יפרגנו. יש להבין שלילד שהיינו לא הייתה בררה, הוא באמת היה חייב את זה להתפתחותו, אך מה עכשיו? יכול להיות עדיין כמו ילד. הנה, לא העלו אותו לתורה, וכבר הלך מבית הכנסת בכעס; הנה לא עשו את מה שביקש בבית והוא טורק דלת, וגם אם חוזר לא מדבר עם בני הבית עד שיבקשו סליחה על הברכיים. כל הזמן מצפה, מתאכזב ונסגר.

"למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום", זאת עבודת לב עצומה, שמעידה על מקומו הרוחני האמתי של האדם. היכולת הפלאית הזו להרפות את הצורך הכפייתי הזה של ההתמודדות והמאבק על המקום, לשחרר אותו אל הכבוד האמתי שם בעומק הנשמה - הכבוד האלוקי. שם במעמקים זו צורה אחרת לגמרי של כבוד, זה מקום הרבה יותר שקט, נוח, שם לא חשוב מה יגידו, מה יחשבו, איך זה ייראה. בממד זה העיקר הוא האמת - 'קרבת אלוקים', בשביל זה מוכנים לוותר על הרבה כיבודים חיצוניים.

קצת לשתוק

מסביר שם ר' נחמן "שאי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא על ידי תשובה, ועיקר התשובה כשישמע ביזיונו יידום וישתוק".

התשובה הזו היא המעבר מהכבוד העצמי לכבוד המקום. לא פעם אחת אלא כדרך חיים, לשוב מכל מצבי החיים המזדמנים.

איך זה קורה הלכה למעשה (על בסיס האירוע שסיפרתי למעלה)?

אני חוזר למקום שלנו בחניון ("המקום שלנו", זה בשפה של הכבוד החיצוני, האישי) ורואה את הקיבוצניקים. עכשיו מתחילה העבודה: ראשית, על פי רוב עולה הכבוד העצמי, הביטוי המאוד מוחשי שלו הוא ריבוי דמים בחלל השמאלי של הלב. תחושה עוצמתית ומוחשית של חום ותבערה. אדם ללא הכרה וללא מודעות בדרך הצדיקים פורק מיד את אשר בלבו, ומשחרר את האש כלפי "האויב המדומה". אך לפי ההדרכה של הצדיק, עכשיו יש להפוך דם - לידום. "שיהיה מן השומעים חרפתם ולא משיבים". רק ממתין ושותק. בינתיים הלב עובר "מכבסה", החום הפנימי ואי התגובה מנקים ומצחצים את הלב, וכלשונו שם: "וכשמקיים דום לה', אז הקב"ה מפיל לו חללים, כמו שכתוב דום לה' והתחולל לו, והוא יפיל לך חללים, היינו ולבי חלל בקרבי. על ידי זה נתמעט הדם שבחלל השמאלי, וזה בחינת זביחת היצר הרע".

מזבח נייד

אלו רגעים קדושים שאתה הופך להיות בחינה של "מזבח נייד". הנה עולה בהמה על המזבח, זהו החלק התוקפני המגיב, ההישרדותי, ואתה מקריב אותו לה', לכבודו יתברך, זה פלא פלאות.

מסביר ר' נתן בכמה מקומות בליקוטי הלכות שעבודה זו היא לא רק מול החוץ, מול בני אדם וכו', אלא גם מול עצמך פנימה. בכל פעם שאתה חוטא או מזייף, אז זה בחינת שפיכות דמים, בושה כזאת, תחושה שכבודך נרמס, ואז שוב אותה פעילות כמו שעושה מול בני אדם, "דום לה'", ממתין, מתבייש קצת, זה בסדר, זה מנקה, מטהר ונותן מקום בחלל שנוצר בלב הנשבר לכבוד ה' להתגלות דרכך.

הפעם לקח לי הרבה זמן לעשות את העבודה, לא ממש מיהרתי לברוח מהכבוד, אחזתי בו, ואני מודה שזה לקח ממני הרבה כוח הנאה ושמחה מהחופש. 'החלל השמאלי' תפס את כל המקום. אך המהפך הנפלא שה' זיכה אותי בו בהמשך כל כך שחרר אותי, כל כך שימח. פתאום הקיבוצניקים היו נראים כל כך יפים, מתוקים יחסית לכל העולם, לפתע ראיתי שאף אחד מהם לא היה עם טלפון, שמתי לב איך כולם עוזרים זה לזה בארוחות, בארגון וכו'. איפה הייתה העין הטובה הזו כל הזמן הזה? נעולה שם בתוך הלב הכעוס והצודק. שחרור הלב שחרר את העין הטובה. בכל פעם מחדש זה פלא - איך הכול בפנים (על אשתי זה בכלל לא עבר), צריך רק לשוב, לחזור פנימה לכבוד ה', לכבוד החיים האמתיים. שנזכה, אמן ואמן.

בחסדי ה' אני מזמין לסדנת נשים "בקשו פניי", לכבוד אלול, שתתקיים בקיבוץ צובה בתאריך י"ד באלול. לפרטים נוספים והרשמה: שחף 054-4248073.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם