השלמה אמתית

13 leviteh

זיהוי התגובה שלך

לפעמים בשיעורים אנו מדברים על ערך או מידה מסוימת בנפש. למשל כאשר מדברים על מידת הגבורה, לעסוק בחשיבות לפתח עוז וכוח לעשות את הדברים גם שלא ממש "מאיר" לך, גם שאין ממש חשק, כי זה רצון ה' ועלינו לקיימו. לאחר הדברים, אני תמיד מתבונן על התגובה של הנשמות לדברים שנאמרו. מזהה שמיד כמה מהן נשענות לאחור, נכנסות לאיזו 'זחיחות', כאילו מישהו אישר להן שהדרך שלהן היא הנכונה והמדויקת. וכאשר מדברים על הערך של קבלה עצמית, של הרפיה, של ללמוד להניח לעצמך - מיד אני רואה חבורה אחרת של נשמות נשענת לאחור, הנה עכשיו לכאורה יש להן אישור על הדרך וההתנהלות הפנימית שלהן. ההישענות לאחור היא לא מודעת, זה לא שאמרתי לכמה אנשים: "עכשיו אני מדבר אליכם". אלא כמו שאתם מבינים, אלו דמויות שכרגע בחייהם, הערך או המידה הזו היא העיקרית, ואִתה הם "מרגישים בבית", אבל תכף נראה שהרגשה זו היא לעתים עיקר העיכוב.

תיקון ה"אנא אמלוך"

אם נתבונן, נראה שבאמת כאשר האדם מגיע למקום פנימי מהותי, מאוזן, למצב של השלמה פנימית אמתית, הוא לא תופס צד בצורה מוחלטת כלפי שום מידה. אלא כולן "מתנגנות בתוכו" בהתאמה ובאחדות ולכל אחת יש ביטוי ומקום בחייו, במצבים שונים. לפי הבעש"ט זה מעמד פנימי של "שיוויתי", כלומר הערכים והמידות אצלו הם בהשוויה. הוא מכיר בתוכו גם את יכולת הגבורה, וגם ההרפיה והמנוחה, ולאף אחת מהן אין העדפה מיוחדת, אלא כל אחת מתגלה במקום ובמצב המדויק לפי מה שה' מאתגר אותו במפגשים היומיומיים.

אדם שבאמת נוכח במקומו, שמצא (באופן יחסי) השלמה פנימית, אין לו שום צורך שכולם יהיו כמוהו, אין לו צורך במאבקים להצדיק את מקומו

לפי המקובלים הסיבה העיקרית לשבירת הכלים (שהיא שורש כל השבירות והנפילות שלנו ביומיום) הייתה המהלך הרוחני הלא מתוקן של "אנא אמלוך". כלומר כל מידה רצתה שליטה מוחלטת על המערכת הרוחנית, ומאבק זה יצר את השבירה ונוצר מהלך רוחני חדש, של תיקון ע"י שלושה קווים – ימין (חסד), שמאל (דין) וקו אמצע (רחמים) המכריע. כלומר ניגון של אחדות ותיאום בין המידות, שמהותן האמתית מתגלה דווקא בחיבור למידה המקבילה לה, ויוצרת מקום אלוקי מבורר ושלם. למשל, מידת החסד מתפשטת ומוגבלת ע"י מידת הגבורה (דין), ונוצרת השלמה בקו האמצעי - במידת הרחמים, שהוא ביטוי של החסד וההטבה במידה המדויקת בלי להפריז ובלי להחסיר.

לשחרר את התאוריה מהחסימות

לרוב לפני שאדם עובד פנימה יש לו תגובות נפשיות קבועות שחוזרות על עצמן. האחד תמיד מתגבר, אחר תמיד מרפה ומוותר, ההוא תמיד אומר, וההוא תמיד שותק וכו'. עיקר העיכוב בהתפתחות הוא שעשינו מזה תאוריה. במקום לעמוד בענווה ובכנות מול הנקודה שהאדם תקוע בה, הוא מצדיק אותה ומדבר ללא סוף על הערך שלה, וכמה המידה ההפוכה מגונה. למשל הגיבור ידבר תמיד על הערך של גבורה, של העשייה בכל מחיר, שלא להיכנע לייצר ולעצלות, ובלי לשים לב הוא מזלזל בכל מי שלא קם בבוקר, או שמוותר לעצמו, אצלו זה נתפס כחולשה. מיד הוא ימשיך את ה'תזה' ויביא פסוקים ומראי מקומות המאשרים את חסימתו. ייתכן שהוא גם יסיים במשפט מעין זה: "לא יעזור כלום, אני לא אהיה כמו כל ה'פריקים' האלו שעושים מה שבראש שלהם". אותו אחד הוא זה שיישען לאחור בשיעור כאשר נדבר על ערך הגבורה, הוא כנראה יתבונן בגיחוך ציני ומתנשא כלפי כל מי שהוא חושב (מדמיין) שהוא הפוך ממנו, כל מי שלא רציני כמוהו, ויקווה בנפשו שהם יקבלו את המסר שעכשיו מדברים עליו, ויתחילו להיות עובדי ה' כמוהו. בעוד שמבחינת האמת לאמתה, יכול להיות שכל עבודתו הפנימית עכשיו, כאשר הוא שומע על מידת הגבורה, היא להתבונן על היהירות שלו, לשאול את עצמו מה פשר הדחייה וההתנגדות כלפי האנשים האלו שמרפים או מוותרים מדי פעם. מה זו זחיחות הדעת שאני חש כרגע? האם זה באמת מקום אמתי? אם כן, למה אני צריך לכך אישור ממורה? ברור שההתנגדות והדחייה, זחיחות הדעת, הצורך באישור, כל אלו הם ביטוי הפוך להשלמה ולתחושת מקום אמתי. אדם שבאמת נוכח במקומו, שמצא (באופן יחסי) השלמה פנימית, אין לו שום צורך שכולם יהיו כמוהו, אין לו צורך במאבקים להצדיק את מקומו וכו'.

אם זה כל כך נכון למה אתה חוזר על זה?

למשל, כשאני מזייף מול אשתי, או מול חבר, כאשר אני אומר מילים מיותרות, אז הנפש הילדית מיד מתחילה להצדיק: "אין מה לעשות הייתי צריך להגיד, אחרת הוא לא יבין, הייתי צריך להגיד, הייתי צריך"... אם זה באמת נכון למה צריך לחזור כל כך הרבה פעמים?

ימימה אביטל זצ"ל אומרת ש"מחשבה, אם היא מהותית היא לא צריכה לחזור על עצמה". כלומר אם מה שאני חושב ומרגיש בא ממקום נכון, מהותי, מהחלק א-לוה שבי, אז אין לו סיבה לחזור ולהצדיק את עצמו, זה פשוט ככה! אפילו אם כל העולם יגיד אחרת, אתה יודע שזה נכון. אחד המדדים העיקריים לבדיקה אם אני מדייק בנושא מסוים, באשר הוא, האם אני מסתכל באופן נכון, כלומר כפי רצון ה', השיקוף של זה בנפש הוא מנוחה, "מנוחה שאתה רוצה בה". זה לא שקט כי אין לך מה להגיד, אלא מנוחה כתוצאה מידיעה פנימית, "וידעת היום", מהות שיודעת שזה מקום אמתי.

לכן הריבוי וההפרזה של המחשבות והרגשות, בכל נושא באשר הוא, הם ביטוי לכך שאין לי עדיין השלמה בנקודה זו. ובמקום זאת – להצדיק את עצמי ולדחות את העולם, כדי למצוא יציבות ומקום נבוב, כפיצוי על החסרונות שלי. במקום זה נדרשים אומץ, ענווה וכנות לחפש איך לדייק, איך לתקן ולהשלים את מידותיי ואת נפשי כפי רצונו, באמת! זו תנועה הפוכה למה שהנפש מראה כתגובה ראשונה (כמו שראינו בשיעור), יש שם איזו 'אחיזה' וצורך להגן על מה שמוכר לה, אפילו שזה לא מדויק ולא משרת את האמת.

"פריק קדוש"

כמו שאתם מבינים נתַנו בהרחבה את הדוגמה על 'גיבור', אך אותו דבר ממש שייך בצד ההפוך לו, זה 'שנשען אחורה' כאשר דיברנו על הערך של ההרפיה - "הרפו ודעו". הוא עכשיו מתבונן ביהירות על כל ה'גיבורים' שסביבו, ומזלזל בעשייה המוגזמת שלהם, ב"גבורת הסוס" שלהם, איך שאצלם הכול זה העשייה, והם בכלל לא עסוקים בעולמות הפנימיים הרוחניים של הכוונה והרגש - כמוהו. כולו מלא סיפוק ושמחה שסוף סוף המורה מדבר דברי אמת. אך באמת לאמתה, הוא כנראה "פריק קדוש". יש סיכוי גבוה שכל תיקונו הוא ממש ההפך ממה שהוא מרגיש, כלומר יותר מחויבות וגבורה, יותר יכולת עשייה גם כשלא "מאיר לו", ממש כמו אלו שהוא מתנגד אליהם בקבוצה. כפי שאמרנו קודם, אם הוא באמת היה משיג את ה"הרפו ודעו" כמו שה' רוצה, במקום המתוקן והמאוזן, ולא של העומס והחסימה הנפשית שלו (עצלות, פחד ממחויבות, וכו') - הוא לא היה שולל ודוחה כל כך נשמות שהן מתחום הגבורה.

הכלל

הכלל של השיחה הזו הוא שצריך לעמול ולהשתדל להיות "בעל נפש", כמו שמדריך האדמו"ר מפיאסצנה: "ראשיתה ועיקרה של החסידות שיהיה בעל נפש" (הכשרת האברכים פרק א). וכן בבראשית רבה רואים את ההגדרה לצדיק - "צדיקים לבם ברשותן". ומוסיף האדמו"ר שם: "שבזה תלוי הכול". נפשנו היא נפלאה, ונסתרת. בשורשה היא כולה אלוקות, ובחלקה החיצוני התערבבו כל החוויות הקשות שעברנו, כל השברים והנפילות, כל החטאים והאי-דיוקים, שהם שיבשו, טשטשו ובלבלו את הדעת, את התפיסה וההסתכלות הנכונה והאמתית, וכמו שראינו למעלה, יצרו העדפה לא מבוררת למידות מסוימות. ולכן עיקר העבודה לדבריו הוא קודם כול גילוי הנפש, לפגוש אותה, כמו שהיא, כרגע, להכיר את עצמך, את התגובות שלך, ולפתח יכולת הבחנה דקה בין אלה שבאות מהשבירה לאלו שבאות ממהות, ולאט לאט אפשר לזכות להגיע, ברצון ה', למצב שאותו מתאר הרב חיים ויטאל זצ"ל: "שיש שנפשו עצמה, בהזדככה מאוד, תתגלה לאדם ותנהיגהו בכל דרכיו". שנזכה, אמן.

 



atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מבחן השבת העולמי

    מוטי קרפל במאמר לכבוד...

הציבור קורא לה'

    מזכ"ל אריאל במאמר לחודש...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם