השואה בעיניים חדשות

9 leviteh

יובל לויטה

אי אפשר להשאיר נר ככה

יום השואה, בתי היקרה מדליקה שני נרות נשמה שהביאה מבית הספר, נרות זיכרון עם שמות הנספים שחולקו לילדים כדי שידליקו לעילוי נשמתם. כל אחת הייתה צריכה לקחת נר אחד. בתי ראתה שנר אחד נשאר בכיתה בסוף החלוקה, והצדיקה אמרה לעצמה שאי אפשר להשאיר נר ככה, הרי "נר ה' נשמת אדם", זאת נשמה שאם תישאר פה בכיתה לא יהיה לה יחס, לא יתפללו בעבורה. אי אפשר לעשות דבר כזה... ומיד לקחה גם אותו. איזה לב, זה ממש המס אותי.

והנה היא יושבת לידם ומתפללת, סדר של עשרה מזמורי תהילים שרבי נחמן מברסלב גילה שהם תיקון כללי. מתקן הכול, את החיים והמתים, את העבר, ההווה והעתיד, תיקון שמחבר, שמעלה את הכול לשורש, לטוב המוחלט שלפעמים נראה ומורגש בעיניים ובראש המוגבל שלנו רחוק. אך הלב... הוא יכול לעשות תיקון כללי, "כי הלב הוא צור העולמים... אור הלהביות של האיש הישראלי... הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו" (ליקוטי מוהר"ן מ"ט).

המראה הזה של התיקון הכללי שעשתה בתי ליד הנרות, והביטול הכללי הזה בצפירה, עוררוני לאור של לעתיד לבוא. ואז פתאום, דברים שרואים משם לא רואים מכאן. פתאום רואים את המהפך הפנימי שנשמות רבות עוברות, של החזרה בתשובה, של געגועים וכיסופים לאמת. ממש אפשר לחוש את רוח הגאולה השוזרת את כל התנועות האלו ומקיפה אותן

מי יודע מה התחולל בשמים בזמן הזה? הנה נערה יהודייה עומדת דומם, מתוך עומק העולם המטורף שלנו, מתוך ההמולה והמרדף אחר חיצוניות ראוותנית ומנותקת, מתוך המסכים המבדילים ומפרידים שמייצרים את קהות החושים והרגשות; עומדת הנערה, בארץ הקודש אחרי אלפיים שנות גלות, רק שפתיה נעות וקולה לא נשמע, יחד עם הנרות, יחד עם הנשמות הקדושות שעלו לשמי מרום באכזריות מבהילה. ה' הטוב, אבא הרחמן, הבט על בת המלך שלך, על עמך הקדוש, אלה אנחנו באמת, זה מקומנו ורצוננו האמתי. אבא רחמן - נכון שעכשיו יש תקווה לעולם? יש טעם לכול, יש תיקון לכול?

צורך לשוב

החוויה הזאת של בתי מול הנרות הדגישה ושיקפה לי מהלך פנימי ונפלא שאני זוכה לעבור עם אשתי במסע של החזרה בתשובה. לאמתו של דבר אני יודע שנשמות רבות חוות דברים דומים, ושזה קשור למהלך העצום של דור הגאולה, בתוך הזמן המופלא שאנו נמצאים בו. הייתי רוצה לשתף בשינוי של ההסתכלות שלנו על יום השואה, מתוך השינוי של תנועת התשובה שלנו לחיק היהדות.

אני זוכר את יום השואה בעברי החילוני (שיש לי הודיה גדולה עליו), כמלא במושגים גדולים: "משואה לתקומה", "במותם ציוו לנו את החיים". בצד המשמעותי והטוב זה עורר בי תמיד את נקודת מסירות הנפש, את הרצון להציל את העולם מהרוע. אך לָרוב המסר, בכלליות בנסתר ובגלוי, היה שצריך להיות עצובים, ולהזדהות עם המצב הקשה שהיה. אני זוכר את המאמץ לחבר את הדברים אליי, למשמעות אישית אמתית. זה היה בעיקר מוזר, קצת מביך, קיצוני ולא מורגש כקשור לחיי, לא בדיוק יודע מה לעשות עם זה. רק השירים היפים והעצובים היו ממלאים איזה חיסרון רגשי. אני זוכר את הסיפורים הנוראים מהטלוויזיה עם המראות המזוויעים, הוריי כנראה חשבו שזה מה שיחבר אותי ליום הזה, אך זה גרם לחלומות נוראים שטרפו את שנתי שנים אחרי כן. כל הזמן היה נאמר שם: "לזכור ולא לשכוח". לזכור, וזהו? מה הלאה? ה'לזכור' הזה לא נתן לנפשי מנוחה אמתית. רק היום, בעקבות התנועה של החזרה בתשובה, אני מבין יותר ויותר למה נפשי לא שקטה.

האחדות הפשוטה מתוך הפעולות המשתנות

בכלליות, התשובה שלנו הייתה ועדיין שיקוף של צורך פנימי רוחני, צורך ותשוקה לשוב, לחזור למקום אמתי, למקום של משמעות נצחית, של ערכיות נצחית, צורך שחיי הקודמים לא נתנו לו מענה. מה שעשה את ההבדל העיקרי הוא הקשר אל ה': אם הוא שם, אז הכול חשוב, הכול יקר ומשמעותי.

זה חיפוש שנמשך (עד היום) מתוך רצון לחיות באמת. מאוחר יותר קיבלתי מילים מרבי נחמן למה שחיפשתי: "האחדות הפשוטה מתוך הפעולות המשתנות" שבחיים (ליקוטי מוהר"ן ב' בחלק השני). ומאליו גם יום השואה התחיל לקבל התייחסות מתוך מקום פנימי, מקום שמחפש את הגילוי האלוקי של הדברים, את המשמעות הפנימית של המציאות.

למשל, אחד הדברים שהכי מרגשים אותי היום הוא אור האחדות שמתגלה בזמן הצפירה בדקת הדומייה. ודאי שלא הטקס החיצוני, של תרועת הצופר הקולני, אלא הנקודה הפנימית שטמונה כאן. הנה כולם נעצרים, מתבטלים ודוממים בשביל דבר אחד, גדול ומאחד, ללא הבדל פרצוף, השקפה ודעה. כולם דוממים - לא יודעים מה להשיב על ששת המיליונים, על המצב הביטחוני, על המחלוקות, על ארץ ישראל, על החיים, אך שותקים ומתבטלים, "ויידום אהרן". אין מה לומר, עוצמים עיניים ויודעים שיש מעבר, שיש מישהו שיודע, ומתמסרים אליו. זה נותן אור של תקווה וכוח, אמונה וידיעה שבאמת עמוק בפנימיותנו יש נקודת אחדות אלוקית, יש לנו שותפות גורל. זה אור השכינה המאחד אותנו לנצח, רק שעוד לא יודעים איך בדיוק לבטא את זה בחיצוניות של היומיום. החוויה הזו מראה שזה אפשרי, והיא מחזקת את תפילתי ותשוקתי לגאולה האמתית והשלמה.

אי אפשר באמת להעביר את התחושות הפנימיות החזקות יחד עם התובנות שיוצאות מהן, אך המראה הזה של התיקון הכללי שעשתה בתי ליד הנרות, והביטול הכללי הזה בצפירה, עוררוני לאור של לעתיד לבוא. למבט רחב יותר על המציאות היומיומית. ואז פתאום, דברים שרואים משם לא רואים מכאן. פתאום רואים את המהפך הפנימי שנשמות רבות עוברות, של החזרה בתשובה, של געגועים וכיסופים לאמת, לראות את ההתעוררות שיש היום ללימוד התורה, שלא היה מעולם. ממש אפשר לחוש את רוח הגאולה השוזרת את כל התנועות האלו ומקיפה אותן. מבט זה לא מעלים עין מהקשיים ומהכאבים הרבים, אך מאפשר הבנה שתנועת חבלי המשיח, כחבלי לידה, מעורבת בכאבים רבים ובמצבים קשים, כמעט בלתי אפשריים. זהו מצב של מתח ניגודים שצריך ללמוד לשאת אותו, כדי להגיע ליישוב דעת אמתי בזמן הזה. מה שבאמת מאפשר לעבור את זה בשמחה וטוב, הוא המיקוד בסיבת הכאבים והקשיים - הלא כל זה בעבור הנשמה הנפלאה שעוד רגע תצא ותתגלה, האור שהיא הולכת להביא לחיינו, שפע החיים שיתגלו, הילד הזה הוא אור גאולתנו הממשמש ובא, בקרוב ממש אמן ואמן.

צילום: משה מילנר, לע"מ

 

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם