חוסר אונים קדוש

b 13 levithe

 יובל לויטה

חולשה שכזאת

לאחר כמה אירועים שעברתי, "מבית ומחוץ", חשתי חלישות רבה. אם נדייק, זה היה מצב שהלב חשוף יותר, פגיע יותר, כמו חוסר אונים, למרות כל הכוחות שהוא מכיר והמודעות, הנה מתגלה מציאות פנימית של הנפש, ש"לית לה מגרמה כלום". לא מצליח למצוא את האונים, את הכוחות האמתיים לחזור. לרוב לא נותנים ממש לגיטמציה למצבי ה"חולשה" הללו.

אין מדובר עכשיו על מי שכל הזמן מרגיש שהוא לא שווה, ואין לו שום ערך עצמי, וכל הזמן חש קרבן של המציאות ומאשים את העולם בכאביו; אלא על מי שכבר לוקח אחריות על חייו, ומחפש לדייק בפנימיות שלו, יודע שיש לו יכולת. לסוג הזה של האנשים שמודעים לכוחותיהם וליכולתם, אין אמנם סכנה ליפול לקרבניות ולעצבות, אך יש להם "סכנה" ליפול להדחקה, לטשטוש של הרגשות. הם מעדיפים לבוא מול העולם כ"יודעים", בשליטה, והלב הרָגיש מקבל ביקורת על רגשיותו ופגיעותו המיותרת. יש מאמץ נפשי "להתארגן על עצמנו", להראות שהכול בסדר, שאין שום בעיה. לובשים את לבוש השריון של התדמית המחויכת, שאי אפשר לגעת בה, ויוצאים להופעה בהצגת החיים מול העולם. אך הלב, הרגיש, העדין, הכואב, מבקש את ביטויו, רוצה שיהיו אתו בקשר. כמו ילד שמתרגש בבכי, או בכאב, ללא היגיון, ללא סיבה מוצדקת לכאורה - אך הוא רוצה הקשבה ויחס רגיש של ההורה. גם כשהוא בעצמו לא יודע מה קורה לו, הוא רוצה שמישהו יכיל אותו, יגיד לו שזה בסדר. אותו דבר בנוגע לרגשות העדינים הללו שבתוכנו, נוכחים כילד המצפה להכרה, להקשבה, להכלה.

התחדשות רגשית

באותו ערב ה' ברחמיו זיכה אותי להתחדשות רגשית. הנה אני רואה את תחילת ה"התארגנות של ההצגה", אך ממתין, לא רץ להרגליות. לא הפעם. מאפשר מקום לרגישות, לחוסר האונים, נותן מקום ל"לא יודע". הפעם לא מיישר אותו עם הבנות רוחניות, "הכול לטובה, חפש את הטוב, אחרי המעשים נמשכים הלבבות, על תעשה מזה עניין, תמשיך הלאה", כל סגנון ההדחקות הרוחניות שמסתירות רגש פשוט שמבקש תשומת לב.

נאמר לי מבפנים שאין שום בעיה עם זה שאני לא יודע, זה ממש בסדר, ואפילו טוב, אפשר לצאת גם כשאני לא "בשיאי"

באותו זמן הייתי צריך לצאת להעביר שיעור. השכל שואל: איך תעביר שיעור במצב כזה? מאיפה תיתן ותשפיע לאחרים? אתה לא יכול לצאת ככה, "תתאפס על עצמך". אך הנה הפנימיות העמוקה (יותר מהשכל) עונה תשובה חדשה ומפתיעה: "לא יודע", לא יודע איך אתן ממצב כזה, לא יודע מה יהיה, כפשוטו. אך החידוש האמתי היה התגובה שלי להרגשה הזו. נאמר לי מבפנים שאין שום בעיה עם זה שאני לא יודע, זה ממש בסדר, ואפילו טוב, אפשר לצאת גם כשאני לא "בשיאי". זה היה החידוש - לאפשר לעצמי לצאת ממקום רגיש כזה, לצאת לעולם "כלא יודע". מבחינתי זו הייתה חוויה של גילוי, מהפך פנימי בהבנה. לא רק שזו לא חולשה, אלא זה כוח אמתי, ביטחון אמתי, זה אומץ אמתי. מבחינתי להיות במצב רגשי לא מוכר, וללכת על זה, זו עצמה אמתית.

תיקון לפי נפשך

תיקון אמתי אינו חיצוני, אלא בפנימיות המידות של הנפש. שינוי של הרגל. שינוי. ידוע מהגאון מווילנה שיותר קל לגמור את כל הש"ס מאשר לתקן מידה אחת של הנפש. אך היסוד הנסתר הוא שלכל אחד התיקון והשינוי הנדרש הוא כפי נפשו, כפי ההרגלים הרגשיים שלו. לדוגמה: אדם בעל מידת החסד, שמאז ומעולם נותן ומפזר כספים, כאשר הוא בא לתת צדקה זו לא ממש תנועת תיקון והתחדשות אמתית, אלא תנועה טבעית ומוכרת. אך לאדם שיש לו מידת הקמצנות, זה ממש להביא את עצמו נגד הטבע, לשחרר את מה שהוא רגיל אליו. או אדם שהוא מיסוד העפר, מילדות הוא תמיד שָלו ושקט. אז אם הוא שותק ולא מתרגש כשמגיעה ביקורת מאדם אחר, זה לא ממש חידוש. אך אדם שהוא מיסוד האש, רגיש מאוד, כשהוא מקבל ביקורת ומקיים את המימרה "ישמע ביזיונו יידום וישתוק" - זה עצמה אמתית, זה חידוש גדול ביחס לטבע ולהרגל שלו. אותו אדם מיסוד העפר, אולי תיקונו יהיה להעז להיות שמח, לבטא רגשות, מה של"איש האש" זה לא תיקון כלל אלא טבעי ופשוט. לכן התיקון הוא לא בצורה החיצונית, ואין בו יישור קו, אלא לפי לפי נפשו של כל אחד.

כך יצאתי מהבית וכך באתי לשיעור. זה היה מוזר ונפלא כאחד. מוזר כי המצב הזה לא ממש מוכר, אני לא ממש רגיל לזה; ונפלא כי היה בזה משהו כן ואמתי, פשוט, אנושי. הנשמות הרגישות מיד, שמו לב שיש לי נוכחות שונה, וחלק מהלומדים ניגשו לשאול מה קורה. אמרתי שאני לא ממש יודע, אך יש בי פחות כוחות, ואני צריך קצת עזרה, וקצת לקבל כוח מכם. זה היה דיבור פשוט, לא מייפה, לא משנה, לא מראה משהו שאין, בגובה העיניים והלב. חשתי איך המצב הזה מביא למידת הענווה, מביא פתיחות ורגש כלפי הלומדים. קלטתי כמה חשוב בעבורי לתת לזה לגיטימציה, כמה זה חשוב גם בעבור תלמידיי, מאפשר להם לתת לי בחזרה, לצאת מהעמדה הנוחה של "המשפיע היודע".

בסוף השיעור חזר כוח גדול, אך זה היה כוח אחר. לא של מאמץ אישי, לא כוח מההשתדלות שלי, אלא ישר מה', מהמקום שפיניתי בשבילו, מ"הפתח כחודו של מחט של שחרור השליטה", הודו לה' כי טוב.

ללמוד לשחרר קצת את הדעת

הנה מתקרב פורים ובו "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע".

חשתי שה' מראה לנו שצריך ללמוד יותר לשחרר את הדעת, יותר להעז להרגיש את חוסר האונים, להרפות מהחוסר הזה. זו לא בעיה שצריך לפתור כמו שהשכל מציג; אין מה לדאוג, ה' ימלא את החלל, במה שהוא יחליט. ובכל מקרה זה יהיה הרבה יותר חזק ויציב ממה שאתה יכול. זה ללמוד לתת לשכל את הגבול שלו. הוא חש שהוא צריך כל הזמן לפקוח עין שיפוטית על כל רגש עדין ולא מוכר, לדכא אותו בטענות תורניות: "מוח שליט על הלב". אך הוא נהיה "שליט עריץ", שתלטן, שמנהיג בקור ובציניות את הממלכה של הנפש, לא מאפשר לאור הרגש, אור הלב הקדוש, להוציא את סודתיו. זה ממש מוות, כי הלב הוא המנוע, הוא שורש החיות. זה דורש אומץ, לא לפחד ממה שיתגלה שם בלב - הרי פנימיותו של כל יהודי, באמת לאמתה, היא "שאין לנו רק (=אלא) לב אחד לאבינו שבשמים", זה מה שרוצה להתגלות מפנימיותנו. לא הבנות, לא רעיונות ממתינים בלבנו, אלא פרץ של נהר רגשי, רוגש, מדמיע עיניים, אור של אהבה אינסופית, של כיסופים וגעגועים, של צמא לאחדות לגאולה. בואו נאפשר לרגשות הללו את המקום שלהם, ואם צריך קצת יין בשביל שהסוד שבלב יתגלה, בשביל לשחרר קצת את הדעת, נו, בפורים זו הלכה. פורים שמח.


 

b7underdos5

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

כוח הצבא הוא ב'יסוד'

  הרב יעקב עדס במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם