ריפוי אמתי

13 leviteh

יובל לויטה

ניתוח לגילוי הגדלות

ליוויתי אדם יקר לניתוח; אדם פנימי ועמוק מאוד, שנשמתו דורשת כל הזמן התבוננות ולימוד פנימי מכל מה שהוא עובר בחייו. הוא מפשפש בכל מצב שהוא עובר, מחפש מה ה' רוצה ממנו ומקבל אחריות שלא להלביש על הסביבה את העניינים הלא פתורים שלו. זכינו ועודנו זוכים להרבה שיחות נפש גלויות, שיחות אמת שכדאי לחיות בשבילן.

לאורך הדרך, מרגע שגילה את מה שגילה בגופו ועד הניתוח, הוא נכנס למקום פנימי וזכה לראות נקודות שורשיות מאוד לתיקון ולהשלמה שעלו מנפשו. מובן שלא אוכל לספר על כולן, אך הנקודה שהוא הרשה לי לספר עליה היא הנקודה של האומץ להיות אני באמת. עוד לפני שמדברים על מדרגות נפש–רוח–נשמה, זהו האומץ להיות נאמנים לרצונות ולצרכים שלנו בפשטות ובתמימות. הוא קלט שהמצב הגופני שלו מחייב אותו לקיים דברים שכבר ידע מזמן בשכלו, כלומר כבר הכיר את נקודת התיקון של ההחסרה העצמית ואת חוסר הרגש לקיום של עצמו, את ההליכה נגד עצמו וכו', אך עדיין לא ירדו מהשכל לעשייה.

והנה פתאום מצא את עצמו לא עונה לטלפונים כי לא היו לו כוח וסבלנות להסביר הסברים על מצבו, ומצא את עצמו אומר לאנשים מה הוא רוצה ומה הוא צריך מהם בישירות ובענייניות, בלי התנצלות ובלי רגשי אשם. הוא ביקש ממכריו שכרגע יהיו אתו רק מי שיכולים לסבול את הישירות שלו ולקבל אותו כמו שהוא, ומי שלא – זה ממש בסדר, רק שלא יכבידו עליו בניסיונות לעזור לו.

אלו תנועות נפש שהוא לא היה מסוגל אפילו לחשוב עליהן לפני 'המצב' הגופני, ככה סתם כשהכול בסדר לכאורה. הוא תיאר שעצם הצורה הנפשית החדשה המדויקת הזו של הבהירות, הפשטות של ביטוי הרגשות, התִמצות של הרצון והנאמנות למה שהוא צריך באמת – ולא למה שמצפים ממנו – זה לבד כבר החזיר לו כוח ובריאות לגוף ולנפש.

הוא מצא את עצמו אומר למשפחתו, סתם כך בערב כשכולם יחד, שהוא צריך מנוחה. ללא הסברים פרש לחדרו להיטען, להתחזק. הוא התחיל להבין שהגוף צועק לו את מה שידע כבר מזמן אך לא העז לקיים, ולמד לקבל את המצב הפנימי החדש ואפילו ליהנות ממנו. ואולם תוך כדי קינן בו פחד – מה יהיה אחרי הניתוח? מה יהיה אחרי שאבריא? כשכבר לא יהיה התירוץ של הגוף, כשלא תהיה לגיטימציה חיצונית לנוח; האם אוכל לדייק את צרכיי? הרי העולם שוב יצפה ממני להיות חזק, יודע, מגיב. האם אשוב למשימות אין-סופיות בתירוצים ובהצדקות שכליות, בוויתור על האמת הפנימית? הוא הקשיב לקולות הללו אך לא נבהל אלא המשיך בדרכו. גם זה היה חידוש, ללמוד שלא לפחד מהפחד.

רחמים אמתיים

כבר אז הוא הבין דבר עמוק ונסתר בנפש האדם; הוא קלט שה' יתברך הוא ממש אבא רחמן. אצלו הרחמים אמתיים. הוא אומר את האמת בפנים, לא מטשטש. הוא יודע מה האדם רוצה וצריך בפנימיותו באמת. הדיבור של ה' בתוכנו מתגלה דרך הרצונות הגנוזים, והאור הגנוז, הפוטנציאל של החיים הנשמתיים המשוחררים, האמתיים, הוודאיים, נמצא בעומק תת ההכרה. זהו פוטנציאל לחיים אלוקיים מלאי אומץ, שמחה והשלמה, ללא התניות וספקות. האדם עצמו איננו מודע להם, או נכון יותר – מפחד להיות מודע להם. הסיבה השורשית לזה היא אבי אבות הטומאה – הפחד. פחד שורשי ומוזר, פחד להיות אני עד הסוף. פחד לבטא את עצמי ביטוי משוחרר ואמתי, ללא חשיבת יתר וללא היסוסים.

האדם חושב בדרך כלל: "אוי, מה יצא ממני אם אשחרר את כל מה שיש בי..." – הוא מפחד מהכיעור כביכול שיצא ממנו. זה רק כי עוד לא פגשנו את עומק הפנימיות שלנו, את אור נשמת הקודש שלנו. האדם מתחיל לקלוט ולהסכים ש'להיות אני באמת' זה לא תאווה, קנאה וכבוד ולא יצר הרע – אלו רק לבושים זולים, ובאמת מסתתרת בפנים נשמה אלוקית שהיא חלק מאין-סוף טוב. לכן כל יהודי, אם ילך עם עצמו עד הסוף באמת ולא ייעצר בדרך, זה מה שצפוי שיגלה: שכולו אור, שכולו טוב, שכולו אחד. ועד שלא גילה זאת, לא הגיע למודעות ולפנימיות יהודית. נכון שבהתחלה הגילוי עובר דרך כאבים ודרך נקודות שאינן היפות ביותר, דרך עיכובים וחסימות, אך זאת רק השכבה החיצונית של הפנימיות, ומאחוריה מצפה ה' יתברך בעצמו, אורו המצומצם בתוכנו, והוא-הוא עצם הוויית חיינו.

שלא נפחד מהפחד

חברי קלט שכל ההיסוסים המעכבים אותו מלבטא בבהירות את מה שהוא חש, חושב ורוצה, אלו הם רק פחדים. פחד להיפגע, פחד לקבל דחייה מהסביבה או שידברו עליו שפתאום לא אכפת לו וכו'. הוא הבין שכל הפחד בא מקליפות; שהפחד אינו מציאות עצמית, מהותית, ואיננו מחויב המציאות אלא רק 'אפשרי המציאות' (ראו ליקוטי מוהר"ן נב). מחויב המציאות – זה רק ה' יתברך, ואין הוא מצפה חס ושלום שלא נהיה נאמנים לעצמנו, אין הוא מצפה שנהסס בכל צעד וצעד, להפך; זה נקרא מוחין דקטנות, מוחין של גלות. לרוב מלבישים אותם במושג 'יראת שמים', אבל צריך להניח לשמים ולקרוא לילד בשמו – פחדנות! העדפה להיות קטנים, במקום מוכר ומצומצם. אך ה' הרחמן אינו רוצה שנסתפק בזה, ואחד מביטויי הרחמנות הוא להביא את נקודת התיקון לקצה שלה.

ריפוי אמתי מגיע אחרי שנקודת החולי מגיעה לשיאה. והוא, ברחמיו, אינו רוצה להשאיר את המצב בחולי כרוני, בכאב מתמשך שבכל פעם עולה קצת למעלה להשתחרר, ומיד מושתק ומודחק פנימה על ידי 'האקמול הנפשי', שהוא צורת החשיבה ההרגלית שלנו – השקפה על החיים המבוססת על הישרדות מתוך הכאבים שהאדם עבר, והוא מדמיין שהיא מחויבת המציאות: "ככה זה, אין מה לעשות". זוהי שמירה קנאית על הרגל חשיבתי, וה', כמו רופא אמתי שרואה את כל התמונה, מביא את הנקודה לקצה בצורת כאב גוף או נפש בלתי אפשריים. המצב הזה מחייב את האדם לצאת בבת אחת מהרגליו, שאינם עומדים בעצמת הכאב, ואז הוא מתחיל לקיים בבת אחת את מה שהיה זקוק לו מזמן.

הוא הבין שכרגע הוא עוד צריך את הדרמה הזו של הגוף כדי שיוכל לקיים את האמתות הפשוטות שלו, אך תפילתו הייתה שיוכל לקיים אותה גם כשהוא בריא, גם כשאין לכאורה בעיה, והבין שזה הרצון האמתי של ה' – ובחרת בחיים. שהאדם לא ייאלץ לבטא את רצונותיו ואת חלומותיו אלא יקיימם בתדירות ובקביעות, יום-יום, מבחירה חופשית, ויעמוד מאחוריהם באחריות מלאה בעודו יודע שה' אתו, שהוא שורש רצונותיו ומאוויו, ו"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".

לאחר הניתוח, שב"ה עבר בשלום ובנסים גדולים, החוויה שלו אכן נשאה הפכים גדולים: פחד וקטנות מצד אחד והתרגשות של שמחה וגדלות מצד אחר. הפחד – מכך שיחזור להרגלים ההם, שלא יהיה נאמן לנקודות שהתגלו לתיקונו. ההתרגשות כבר הייתה מהמקום החדש, מהביטחון שנבנה מכל הדרך שה' העביר אותו, מכל הלמידה ומתוצאות הקרבה והדבקות שחווה. הוא סיפר שעצם הזיהוי הזה הרגיע אותו, ובאמת לאמִתה הוא בעיקר מתרגש לקראת החיים החדשים שלפניו, מלא הודיה ורצון ליישם את הגילויים הקדושים שה' ברחמיו האין-סופיים גילה לו דרך גופו הכאוב, "שבטך ומשענתך המה ינחמוני".

 

b7underdos5

 

 

 

 

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם